ע"א 728/74

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך שוכר-משכיר על השכרת דירה בבניין ישן בראשון לציון. הסכם השכירות הראשוני, שנחתם בשנת 1967, כלל סעיף הקובע כי אם השוכר לא יפנה את הדירה בתום תקופת החוזה, הוא ישלם דמי מפתח או יעמוד בפני פינוי. הדייר לא פינה את המקום בזמן וגם לא שילם את דמי המפתח. לאחר מכן נחתם הסכם שני, המכיר בהפרת החוזה הראשון על ידי השוכר ומסכים להשכיר לו את הדירה לשלוש שנים נוספות כשוכר לא מוגן. השוכר טען כי בפער שבין סיום ההסכם הראשון להסכם השני הם זכו למעמד מוגן. בעלי הבית ערערו על כך וביקשו פינוי, מה שהוביל למאבק משפטי. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשכירים, והשוכר ערער. הערעור התמקד בפרשנותו של חוק הגנת הדייר ובשאלה האם הדייר עבר "פינוי קונסטרוקטיבי", כהגדרתו בחוקים הרלוונטיים. בית המשפט העליון קבע כי הדייר אכן חווה פינוי קונסטרוקטיבי והפך לדייר מוגן רק באישור. עוד קבע בית המשפט כי הפרשנות המצמצמת של דיני הגנת הדייר אינה חלה עוד, מה גם שהמחוקק ערך שינויים המאפשרים לנכסים לבטל את הסכמתם להגנות אלה. בית המשפט הדגיש כי עסקה המשנה את מעמדו של הדייר ממוגן ללא מוגן דורשת הסכמה מלאה של הדייר ואינה יכולה להטעות בשום צורה. אם תנאים אלה היו מתקיימים, כמו במקרה זה, בית המשפט היה מכיר בתוקפה של העסקה. יתר על כן, השופטים הסכימו כי העסקה בין הצדדים הייתה הוגנת והחריגה את הנכס מדיני הגנת הדייר. שטר הביטחון שהחזיקו המשכירים נחשב תקף, וערעורו של השוכר על החיוב נדחה. בכך אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והדגיש כי שינוי מעמדו של הדייר היה בהסכמה ובהגינות. פסק דין זה מחזק את התפיסה כי ניתן להכיר בפינוי קונסטרוקטיבי ובשינוי מעמד הדייר בתנאים מסוימים, והוא מבהיר את פרשנותם של דיני הגנת הדייר.