ע"א 252/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור ולערעור נגדי על פסק דין בתיק נפגעי תאונות דרכים משנת 1989. המערער, יליד 1949, זכה בפיצויים על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בגין תאונת דרכים שאירעה בשנת 1983, אך ערער על ההחלטה ודרש בין היתר פיצוי מוגדל בגין נכות רפואית ואובדן כושר השתכרות. בערעור הנגדי שהגיש המשיב נטען כי הסכומים שנפסקו גבוהים מדי וכן חולק על שיעור הריבית לתשלום. פסק דינה של השופטת ט' אור דוחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ובמידה רבה מחזק את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. באשר לנכות רפואית, חוות הדעת של המומחים שמונו על ידי בית המשפט, לפיהן פריצת הדיסק של המערער ובעיותיו הפסיכיאטריות לא היו תוצאה ישירה של התאונה, נמצאו משכנעות. באשר לאובדן כושר ההשתכרות, הראיות הראו כי המערער יכול היה להמשיך לעבוד בעבודתו בבנק לאחר התאונה ועזיבתו לא נכפתה עליו, ולכן פיצויו היה הולם. גם טענת המערער להגדלת ההוצאות הרפואיות בגין טיפול פסיכיאטרי נדחתה, שכן הערכת הנכות של המומחה התבססה על מצבו האמיתי של המערער ולא על טיפול היפותטי. עם זאת, שיעור הריבית ששילם המשיב תוקן ל-4% מיום התאונה ועד אפריל 1989 ולאחר מכן ל-8%, בעוד יתרת פסק הדין נותרה ללא שינוי. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם, וההחלטה התקבלה פה אחד בקרב השופטים.