עמ"ש 29298-05-20

תקציר

במקרה משפטי זה סקרה ערכאת הערעור את החלטתו של בית משפט קמא בעניין חלוקת הנכסים בין בני זוג שהיו נשואים 58 שנים. הנכסים המדוברים, לרבות מקרקעין ודירות, נקבעו תחילה כמתנות מאביו של הבעל ולכן נחשבו ל"נכסים חיצוניים" שאינם כפופים לחזקת השיתוף החלה בדרך כלל על רכוש שנצבר במהלך הנישואין. השופט נפתלי שילה טען כי יש להחיל את חזקת השיתוף על נכסים אלה, בהתחשב בחיי הנישואין הארוכים והחיים המשותפים של בני הזוג. השופט שילה הדגיש כי הבעל המנוח לא הביע במפורש כי ברצונו להדיר את אשתו מנכסים אלה, למרות מודעותו ועצתו אחרת מעורך דינו. הוא טען כי הסתמכותה ארוכת השנים של האישה על נכסים אלה מצדיקה את הכללתם ברכוש הנישואין המשותף עם הפרידה או המוות. מנגד, השופטת עינת רביד חלקה על כך, וקבעה כי נכסים חיצוניים צריכים להישאר בבעלות בן הזוג הרשום, וציינה את החשיבות של כיבוד ההבחנות הרכושיות שנשמרו במהלך הנישואין. השופט רביד הדגיש את הצורך להוכיח כוונה ברורה אם רוצים לחלוק נכסים חיצוניים, במיוחד במקרים שבהם מתעוררים ערעורים לאחר מותו, דבר המקשה על בירור כוונות. לחילופין, השופטת נועה גרוסמן תמכה בעמדתו של שילה, ודגלה בהרחבת הפרשנות של נכסים משותפים כך שתכלול גם נכסים שפותחו והשתנו במהלך הנישואין, דבר המשקף שיתוף פעולה מודרני בין בני זוג. דעת הרוב הייתה בעד החלת חזקת השיתוף על הנכסים שבמחלוקת, תוך הכרה בתפקידה התורם של האישה ובהסתמכותה על הרכוש המשופר שנרכש במהלך חייהם המשותפים.