דב"ע לה/16 - 3

תקציר

החלטת בית הדין התייחסה למספר סוגיות מרכזיות הקשורות לחוזי עבודה ופיצויי פיטורים, על רקע טענות למעילה מצד העובד. יחסי עבודה, שנקבעו במקור משנת 1956, נחשבו לקטועים כאשר העובד התפטר ויצא לחו"ל ללא חופשה רשמית, מה שעורר שאלות לגבי המשכיות. עם החזרה וההעסקה מחדש בשנת 1967, מצא בית הדין כי מדובר בחוזה עבודה חדש. למרות ערעורו של המעסיק, שטען נגד הכרה בשירות רציף לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, הגיע בית הדין למסקנה כי המשכיות אינה מוסכמת מכללא ללא תנאים מפורשים או הסכם קיבוצי הקובע זאת. העובד, לאחר שניצל לרעה את משאבי החברה לתועלת אישית, הוביל לפיטורים מוצדקים. עם זאת, בית המשפט לא אישר באופן מלא את שלילת הפיצויים, והגיע למסקנה של שלילה חלקית ושלילת זכויות הודעה מוקדמת כעונש מספיק. בנוסף, בנוגע להפרות פיצויים הקשורות לקופת גמל, אישר בית הדין כי התחייבויות מכוח צו הרחבה של הסכם קיבוצי אכן היוו חלק מתנאי חוזה העבודה, למרות סכסוכי הציות של המעסיק. בסופו של דבר, תוך הפחתת פיצויי הפיטורים שנפסקו, הכיר בית המשפט בנחיצות הפעולה החקיקתית לבירור עמימות בהתחייבויות החוזיות של הביטוח הלאומי. ערעור המעסיק התקבל באופן חלקי, תוך הפחתת פיצויי פיטורים, אך הערעור נדחה ברובו תוך פסיקת הוצאות לעובד.