בש"א 195/88

תקציר

עניינם בהחלטת הרשם הנכבד בדבר גובה שכר הטרחה המגיע בתובענה ייצוגית, כהגדרתה בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המדינה טענה כי על התובע לשלם שכר טרחה לפי שוויו הכולל של הסעד המבוקש, הניתן לביטוי כספי, ואילו התובע טען כי שכר הטרחה צריך להתבסס על הסעד המבוקש עבור התובע עצמו ולא על הקבוצה כולה. בית המשפט העליון קבע כי על התובע בתובענה ייצוגית לשלם שכר טרחה בהתאם לשווי הסעד המבוקש עבורו, כל עוד ניתן לבטא שווי זה מבחינה כספית. שכר טרחה זה הוא עבור תביעתם העצמאית ומייצג את חלקם בסעד הרחב והבלתי מוגדר המבוקש עבור הקבוצה. בית המשפט נימק זאת בכך שמאחר שהתובע שולט ומנהל את ההליך, ובעלי העניין אינם בעלי דין, על התובע לשלם רק עבור תביעתו שלו. יתר על כן, לא ניתן לקבוע במדויק את שווי הסעד המבוקש עבור הקבוצה כולה. עוד קבע בית המשפט כי מטרת אגרות בית המשפט היא לפצות את אוצר המדינה בגין שירותים משפטיים שניתנו, ובתביעות ייצוגיות, בהן זהותם ותביעותיהם של חברי הקבוצה אינן ידועות, לא ניתן לראות באנשים אלה כמי שקיבלו שירותים משפטיים. לכן, הם לא צריכים להיכלל בחישוב האגרה. באשר לערעור על ההוצאות, ציין בית המשפט כי הוצאות הן בדרך כלל תוצאה של תוצאת ההתדיינות המשפטית, ומאחר שהתובע זכה בערעורו, אין הוא צריך להיות אחראי להוצאות. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את שני הערעורים, אישר את החלטת הרשם, והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.