ת"פ 126/03

תקציר

השאלה המרכזית בהכרעת הדין היא האם חריג אי השפיות, הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, חל כאשר מדובר בנאשם שחיבל במתכוון באדם אחר, גרם לו חבלות חמורות ופגע ברכוש באותה הזדמנות. הנאשם הודה במיוחס לו אך העלה טענה לאי שפיות וטען כי בעת ביצוע העבירה סבל ממחלת נפש שפגעה בהבנתו וביכולתו להימנע מביצוע העבירות. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה לקבוע האם הנאשם היה פסול באמת בעת ביצוע העבירה, דבר שיפטור אותו מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח. התביעה וההגנה הסכימו כי הנאשם סבל מדיכאון חמור, אך לא הסכימו האם זה התפתח למצב פסיכוטי לפני ביצוע העבירה. ההגנה טענה כי התנהגותו של הנאשם לפני, במהלך ואחרי האירוע מעידה על כך שהוא במצב פסיכוטי, ואילו התביעה טענה כי הוא יכול לבחור בהתנהגויות חלופיות, מה שמוכיח כי הוא אינו פסול באמת. השופט בחן בהרחבה את כוונת המחוקק מאחורי חריג אי השפיות, פסיקה קודמת ואת הסימפטומים שהפגין הנאשם. הפרשנות של "אי כשירות אמיתית" נדונה, כאשר השופט העדיף את הדעה כי די בפגיעה מהותית בהבנה או ברצון, על פני דרישה לחוסר כשירות מוחלט. השופט שקל גם הצטברות סימנים מעידים על מצבו הנפשי של הנאשם, לרבות התנהגותו לפני, במהלך ואחרי העבירה, לצד עדות מומחה פסיכיאטרי. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת ההגנה, וקבע כי הנאשם הצליח לסתור את חזקת השפיות ועמד בקריטריונים של חריג אי השפיות. נקבע כי מחלתו הדיכאונית הקשה של הנאשם, יחד עם סימפטומים פסיכוטיים, פגעו קשות ביכולתו להבין ולהימנע מביצוע העבירות. ככזה, הוא היה פטור מאחריות פלילית, ולא ניתן זיכוי, בהתאם לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון. השופטת הדגישה כי תוצאה זו, אף שעלולה להיות בלתי נוחה לציבור ולנפגע, מתחייבת מהחוק ומתכליתו, ומשקפת שיקול דעת מאוזן ששקל היבטים משפטיים, רפואיים וערכיים.