עת"מ 1111/03

תקציר

המחלוקת בפסק דין זה נסובה סביב תכנית אדריכלית סותרת בדבר מימוש זכויות בנייה על חלקת קרקע המשותפת לשני צדדים: העותרים, שבבעלותם מחצית מהחלקה, וקרטיס, שהוא הבעלים של המחצית השנייה ובנה עליה בית. הוועדה המקומית אישרה את בקשת היתר הבנייה של העותרים, אך ועדת הערר קבעה בערר שני כי הבקשה אינה תואמת את התכנית החלה, ובכך ביטלה את ההיתר. בית המשפט לעניינים מנהליים, בבואו לבחון את הסוגיות, מצא כי ועדת הערר נפלה טעות עובדתית בהחלטתה. בית המשפט קבע כי מסקנת ועדת הערר כי הבקשה להיתר סטתה מהתכנית החלה התבססה על הנחות שגויות בדבר רוחבה המינימלי של החזית וחישוב שטח הקומה הראשונה. בית המשפט החליט להתערב באופן חריג ולבטל את החלטת ועדת הערר, לקבל את העתירה ולהחזיר על כנו את החלטתה הראשונית של הוועדה המקומית לאשר את הבקשה להיתר, עם כמה תיקונים. החלטה זו הותנתה בכך שהעותרים יישאו בהוצאות שינויי הבנייה בביתו של קרטיס. בית המשפט גם המליץ לעותרים ולקרטיס לשקול הסכמה על תוכנית אדריכלית שהוצעה על ידי אדריכל מגשר, שעשויה ליצור איזון טוב יותר בין זכויותיהם המתנגשות. ככלל, פסק הדין מדגיש את תפקידו של בית המשפט בתיקון טעויות עובדתיות של רשויות מנהליות ובשמירה על זכויותיהם של כל הצדדים המעורבים בסכסוכים תכנוניים, תוך חתירה לפתרון סביר שימנע פגיעה משמעותית במימוש זכויות אלה.