עש"א 46208-05-22

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט הוגשו על ידי חברות התרופות על החלטת רשם הפטנטים לדחות את בקשותיהם לצווי הארכה על פטנטים, בשל אי עמידה במועד דיווח סטטוטורי. החוק המדובר קובע כי על מבקש צו הארכה להודיע לרשם אם הוצאו צווים להארכת פטנט ייחוס, או שבקשה למתן צו נדחתה סופית, בתוך 90 יום ממועד הצווים או דחיית הבקשה. כן נקבע כי אם לא יודיע לרשם על הוצאת צווים כאמור בתוך תקופה זו, לא יינתן צו הארכה זמני או קבוע. המערערים טענו כי פרשנות הרשם לחוק אינה נכונה וביקשו מבית המשפט לאמץ את פרשנותם, שתאפשר להם להאריך את הפטנטים. עוד טענו כי פרשנותו של הרשם הובילה לפגיעה בלתי חוקתית בזכות הקניין שלהם, ועל כן יש לבטל את ההוראה הרלוונטית. בנוסף, העלו חלק מהמערערים טענות משנה אחרות הנוגעות להשלכות של קביעות בחוסר תום לב ולמשמעותן של ביטולי פטנטים. בית המשפט צידד ברשם, ומצא כי פרשנותו עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של החוק ומתיישבת עם כוונת המחוקק ליצור הסדר מסוים ופשוט. מטרת החקיקה הייתה להגביר את הוודאות בשוק התרופות, ופרשנותו של הרשם קידמה מטרה זו. בית המשפט ציין כי בחירתו של המחוקק בנורמה מסוג כלל, הקובעת מסגרת ברורה ונוקשה, הייתה מכוונת והעדיפה ודאות על פני גמישות, גם אם הביאה במקרים מסוימים לתוצאות בלתי צודקות לכאורה. נמצא כי פרשנותם החלופית של המערערים אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, שכן היא תאפשר עדכונים כעבור שנים ותכניס אי ודאות מיותרת. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי זכות הקניין החוקתית שהעלו המערערים אינה מוחלטת וכוללת התחשבות באינטרס הציבורי. הזכות לפטנט, בניגוד לזכויות יסוד קלאסיות, כרוכה מטבעה באיזון בין האינטרסים של הממציא לבין אלה של החברה. האינטרס הציבורי בהקשר זה כרוך בקידום התחרות והאינטרסים של החברות המתחרות. המערערים לא סיפקו ניתוח מקיף של האופן שבו השפיע האינטרס הציבורי על היקף זכות הקניין לה טענו. עוד הזכיר בית המשפט כי בחינה חוקתית מחייבת לבחון האם התרחשה פגיעה מהותית בזכות החוקתית לכבוד, מה שלא היה המקרה כאן. פסיקה קודמת אפיינה הפרות העומדות על הפרק כשוליות לתכנית ההגנה על קניין רוחני, והמקרה הנוכחי עסק בשרטוט גבולות הזכות ולא בקיומה. טענות המערערים במישור החוקתי לא היו משכנעות, ובקשתם לפסול את החוק נדחתה, והותירה את הטיעון לגופה לפעם אחרת. טענות משנה נוספות שהעלו המערערים נדונו אף הן ונדחו, שכן בית המשפט מצא כי הן לא שינו את המסקנה לדחיית הערעורים. לפיכך נדחו הערעורים, וכל מערער חויב לשאת בהוצאות המשיבים.