ה"פ 18416-07-16

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נוגעת לעסקאות הסותרות הנוגעות לזכויות בחנות הממוקמת בראשון לציון, כאשר שני רוכשים טוענים לזכויות רכישה. העסקה הראשונה נקבעה במזכר הבנות בין בעל החנות, הרצל, לבין מוטי, שקבע כי החנות תימכר למוטי תמורת סכום כסף מוגדר. במסמך נכתב כי אם לא ייחתם חוזה סופי, המזכר יהיה מחייב ומוטי יוכל לכתוב הערת אזהרה לגבי החנות. הערת אזהרה אכן נכתבה, אך רישום המכירה לא הושלם. מספר חודשים לאחר מכן מכר הרצל את החנות לוולדימיר, שגם רשם הערת אזהרה והשלים את רישום המכירה על שמו. לפיכך, על בית המשפט להחליט למי משני הרוכשים יש זכות לרכוש את החנות. השופט פותח בבחינת תוקפו של זיכרון הדברים, בהתחשב בכוונת הצדדים, בתוכן המסמך ובעסקאות שנעשו לאחר חתימתו. נקבע כי התזכיר מהווה הסכם תקף ומחייב, למרות ניסיונותיו של הרצל לבטלו. לאחר מכן פונה השופט לבחון את ההיררכיה בין שתי העסקאות. על פי חוק המקרקעין, לעסקה הראשונה יש עדיפות אלא אם הרוכש השני פועל בתום לב, בתמורה יקרת ערך, ורושם את העסקה. מאחר שהשיקול אינו נידון, השופט מתמקד בתום הלב וברישום העסקה השנייה. השופט קובע כי תום ליבו של ולדימיר נפגע, שכן הוא השלים את רישום המכירה שנה לאחר הגשת התביעה הראשונית, ביודעו על הטענות הסותרות לחנות. יתר על כן, השופטת טוענת כי גם אם היו שוקלים את המצב בעת הגשת התביעה (ובטרם הושלם רישום מכירתו של ולדימיר), עדיין יש לתת עדיפות לעסקה הראשונה. זאת משום שרישום הערת אזהרה על ידי מוטי, הרוכש בעסקה הראשונה, לא הושלם בשל מכשולים זמניים, ולכן לא חלף המועד הסביר לרישום. בנוסף, השופט מציין כי ולדימיר ידע על העסקה הראשונה או לפחות חשד בה, דבר השולל את תום לבו. השופט מסיק כי מזכר ההבנות מהווה הסכם תקף, ולעסקה הראשונה יש עדיפות על פני השנייה. כתוצאה מכך, התביעה מתקבלת, רישום המכירה לוולדימיר מבוטל, ובעל החנות נדרש לשלם את הוצאותיו של מוטי ושכר טרחת עורך דין.