ת"א 60004-12-12

תקציר

השופטת פותחת ומציינת כי הכספים שבמחלוקת מעולם לא חולקו באמת דיבידנדים לבעלי המניות, אבי וזהבה, תוך ציון ארבעה נימוקים. ראשית, הכסף נרשם כחוב בספרי החברה, מה שלא היה קורה אם היה מדובר בדיבידנדים. שנית, דיבידנדים משולמים לבעלי המניות ולא לצדדים שלישיים, ואין ראיות להמחאת זכויות מבעלי המניות לצד שלישי. שלישית, חוקי המס בישראל מחייבים ניכוי מס של 30% על דיבידנדים וחובת דיווח לרשויות המס, מה שלא קרה כאן. לבסוף, בתצהירים של ב.כ. מאירי עצמה נטען כי הכסף היה הלוואה לא.ש. ולא דיבידנד. השופטת דוחה גם את הטענה שמדובר בהלוואה, וסבורה כי הצדדים לא התכוונו שהיא תהיה כזו. אין הסכם הלוואה, אין תנאי החזר ואין אזכור של ההלוואה בהסכם הפירוק בין הצדדים, שהוא מפורט ומקיף. השופט סבור כי אין זה סביר שחוב כה משמעותי יתעלם בהסכם. יתר על כן, מהנימוק הכלכלי העומד מאחורי הסכם הפירוק משתמע כי שני הצדדים ירוויחו באופן שווה מהשבת הכספים שבמחלוקת, ולכן אין צורך לכלול אותם בהסכם. השופטת מציינת כי טענתו של אבי כי אפרת פרעה לאחרונה את ההלוואה אינה מוכחת ומתחמקת. העברות החוב בספרי החברה, הן לכרטיסים האישיים של אפרת וששון והן לא.ש., נתפסות כפעולות חשבונאיות רשמיות ללא הסכמים מהותיים מאחוריהן. מאחר שהתובעים אינם יכולים לספק ראיות מספיקות לטענותיהם, השופט מצדד במאירי. התביעה לקבלת הכספים נדחית, ורק תביעתה של זהבה לסך 91,790 שקל מאושרת, בצירוף שכר טרחה והוצאות משפט. השופט פוסק למאירי שכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪ מאבי ויעד בגין תביעת זהבה ומורה לליעד ואבי לשלם למאירי את אגרות בית המשפט בגין תביעת זהבה, וכן את חלקם בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט.