ע"א 68201-08-23

תקציר

פסק הדין מקבל את ערעורם של הנאשמים (המערערים) על פסק דינו של בית משפט קמא. בית משפט קמא פסק לטובת התובעת (המשיבה), בקובעו כי בעוד שחוזה השכירות היה חוקי בתחילה, הוא הפך לבלתי חוקי ולפיכך חסר תוקף בשל אי קבלת היתר בניה על ידי המשכיר כנדרש בחוק. החלטה זו בעייתית, שכן המשיב מעולם לא טען זאת בתביעתו, אלא טען כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות מן היסוד. פסק הדין מדגיש כי בית משפט אינו צריך להוסיף טענות שלא הוצגו על ידי התובע. בנוסף, טענת בטלות החוזה הועלתה על ידי הנתבעים בשלב מתקדם מאוד של ההליך, לאחר הצגת ראיות, ולא ניתנה למשיבה הזדמנות להתייחס לטענה חדשה זו. פסק הדין חולק גם על קביעתו של בית משפט קמא כי היעדר היתר בנייה הפך את החוזה לבלתי חוקי. היא מדגישה, כי המשיב היה מודע מלכתחילה לכך שהנכס המושכר נעדר היתר בניה ואין זו סיבה עבורו לבטל את חוזה השכירות. מטרת החוזה לא הייתה בלתי חוקית או מנוגדת לתקנת הציבור; לפיכך, לא ניתן לראות בו בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים. מסקנת פסק הדין היא כי דרישות הנתבעת, שהיו כולן בעל פה ולא בכתב כנדרש בחוזה, אינן מהוות הפרה יסודית. מאחר והתובעים לא הוכיחו כי ביטלו את החוזה עקב הפרת הנתבע, ורק בחרו לפנות את השוכר ולסגור את עסקיו, אין באפשרותו לתבוע פיצוי בגין הפרה שלא התרחשה. משכך, מתהפך פסק דינו של בית משפט קמא, תביעת המשיב נדחית, והמשיב חויב לשלם למערערים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 23,400 ₪.