ע"א 3245/03

תקציר

המערער, א.מ., והמנוח, ש.ר., היו בני זוג במשך כ-40 שנה עד מותו של ש.ר. הם חיו יחד, חלקו הכל וניהלו שותפות רומנטית. א.מ. פנה לבית המשפט בבקשה לרשת את עזבונו של ש.ר. מאחר שלאחרון לא הייתה צוואה ולא היו יורשים אחרים. עם זאת, הממונה התנגד לבקשתו של א.מ. בטענה כי הוא אינו זכאי לירושה משום שהוא וש.ר. בני אותו מין, וסעיף 55 לחוק הירושה, העוסק בידועים בציבור, חל רק על זוגות מהמין השני. בית המשפט לענייני משפחה הסכים עם המנהל ודחה את בקשתה של א.מ. א.מ. ערער על החלטה זו. דעת הרוב, שניתנה על ידי המשנה לנשיא ממן והשופט לוי, קיבלה את הערעור. הם פירשו את סעיף 55 לחוק הירושה ככזה שאינו מוגבל לזוגות מהמין השני אלא חל גם על זוגות חד מיניים. הם ביססו פרשנות זו על הפסיקה המתפתחת בנוגע להגדרת המונח "בן זוג" בהקשרים אחרים, על תכליתו של חוק הירושה ועל השינויים שחלו בתפיסות החברה לאורך זמן. השיקול המרכזי היה שהסעיף נועד להעניק זכויות ירושה לזוגות ידועים בציבור שלא יכלו להינשא בשל מגבלות הדין הדתי, ללא קשר לסיבת המניעה. לפיכך, שלילת זכויות הירושה של זוגות חד-מיניים תהווה אפליה בלתי מוצדקת על רקע נטייה מינית. הנשיא בן דוד חלק על כך, והדגיש את לשונו החד-משמעית של סעיף 55, הקובע "איש ואישה". לדברי בן דוד, ההיסטוריה החקיקתית ותכליתו של החוק תמכו במסקנה כי הוא נועד לחול רק על זוגות מהמין השני. העובדה שהמחוקק לא שקל זוגות חד-מיניים בעת חקיקת החוק אינה יכולה להוות בסיס להארכת תחולתו, מה גם שהחוק כבר נתן מענה לזוגות לא נשואים.