ע"א 234/70

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בין אישה וכלתה על דירה. המערערת, החמות, הייתה בעלת דירה שבני הזוג החלו להשכיר ממנה בשנת 1964 ללא כל הסכם פורמלי. הדיירים שילמו חלק מהחובות הקשורים לדירה וגם ביצעו בה כמה שיפורים. עם זאת, היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, מה שהוביל את המערערת לבקש מהם לפנות את הדירה. כשסירבו, היא פנתה לבית המשפט. בית משפט השלום פסק לטובת המערערת, והוציא צו פינוי תוך מתן שהות למשיבים למשך שנה. המשיבים ערערו לבית המשפט המחוזי, אשר החזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת להעריך את הפיצוי המגיע למשיבים בגין השקעתם בדירה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. היא קבעה כי אם בית משפט מורה על פינוי בעקבות ביטול רישיון שהייה, הוא רשאי לחייב את המשכיר לפצות את השוכר על שיפורים שנעשו בהסכמת המשכיר. בית המשפט העליון קבע, כי הצדק מחייב את המשכיר לפצות את המשיבים בגין ההוצאות שנגרמו להם, שכן הם השתמשו בנכס לתקופה בלתי מוגבלת. בית המשפט הורה לבית משפט השלום לשמוע ראיות בדבר שווי השיפורים והפיצוי הראוי, ורק אז ליתן את צו הפינוי, אשר יותנה בכך שהמערערת תשלם את הפיצוי שנקבע.