עב"י 9821-09-20

תקציר

הערעור מערער על פסק דין משמעתי שהרשיע את המערער, אופיר לוי, בשני אישומים של הפרת כללי המשמעת של רשות האוכלוסין וההגירה, שם כיהן כמנהל מינהל אכיפה וזרים. האישום הראשון ייחס ללוי ניצול משרתו ושימוש ברכוש משרדי לצרכיו הפרטיים, והאישום השני ייחס לו יציאה תכופה של רכבו הממשלתי הסמוך לשימושה של אשתו דאז בשעות הבוקר, בניגוד להנחיה הרלוונטית. בית הדין המשמעתי הרשיע את לוי בשני האישומים והטיל עליו מספר צעדים משמעתיים, בהם הורדה בשתי דרגות למשך שלוש שנים. הערעור מתייחס בעיקר לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט ולממצאי המהימנות. נטען כי שגה בית הדין בכך שדחה את טענות המערער בדבר הרקע להליך המשמעתי נגדו, וכי התלונות נגדו נבעו מהסדר מוסכם עמו של עובדים לא מרוצים. עם זאת, בית המשפט בחן בקפידה את העדויות והראיות, ומסקנתו כי דברי העדים היו אמתיים, ולא נועדו לסגור חשבון, מעוגנת בראיות. בנוסף, שקל בית המשפט את טענות המערערת בדבר חוסר הבהירות בכתב התביעה, ובצדק קבע כי אין בכך כדי לקפח את ההגנה. הערעור מערער גם על היקף הראיות ביחס לטענות שבאישום הראשון, בטענה כי הן אינן מתיישבות עם הטענות בכתב התביעה. עם זאת, מעדויות העובדים עולה כי לוי ניצל אותן לצרכיו הפרטיים "פעמים רבות", ולכן אין סתירה בין הטענות בכתב התביעה לבין חומר הראיות. לגבי האישום השני, נראה כי העובדים יכלו רק לשער האם לוי השאיר את רכבו לשימושה של אשתו דאז, אך לוי עצמו הודה בחקירתו בנציבות כי היו כמה מקרים בהם השאיר את הרכב לאשתו. עם זאת, חוסר מהימנותו של לוי, יחד עם הודאתו, אינם מספיקים כדי לתמוך בהרשעתו, שכן "שקריו של הנאשם" יכולים רק לחזק את ה"יש" ולא את ה"איננו". לפיכך, יש לתקן את ההרשעה באישום השני כך שתשקף כי לוי השאיר את רכבו לאשתו דאז רק פעמים בודדות, ולא לעתים קרובות. הערעור מערער גם על אמצעי המשמעת שהטיל בית הדין. בית הדין שקל בכובד ראש את מכלול נסיבותיו האישיות של לוי, והצעדים המשמעתיים שהוטלו עליו היו מתונים מלכתחילה. לפיכך, יש לקבל את הערעור על גזר הדין באופן חלקי, ולאור התיקונים שנעשו בהרשעה, יש לתקן את אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים, בעוד שאר אמצעי המשמעת נותרים ללא שינוי. הבקשה לבירור העונש שהוגשה על ידי פרקליטות המדינה אינה מוצדקת ודינה להידחות, שכן בית הדין לא עסק בהשלכות הכלכליות של הצעדים המשמעתיים. בכל מקרה, יש לחשב את ההורדה מהדרגה שבה הועסק העובד בעת מתן גזר הדין, ולא מהתפקיד שאליו יועבר.