ע"א 9308/06

תקציר

פסק הדין דן בארבעה ערעורים מאוחדים הנוגעים לשני פסקי דין הנוגעים לסכסוכי קרקעות בתל אביב, ועוסקים באופן ספציפי בבעלות ובשימוש במגרשים ששימשו בעבר ככבישים. ההכרעה העיקרית בערעור נוגעת לשני מקרים: בורשטיין ורום. במקרה בורשטיין טענה העירייה לבעלות על דרך הרשומה על שמו של בורשטיין מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת, בטענה שהיא מוחזקת בנאמנות לצרכי ציבור כדי למנוע את רישומה תחת הכפר הערבי סלאמה בתקופת המנדט הבריטי. בית המשפט קיבל את ערעור העירייה וקבע כי המגרש נועד לשמש כדרך ציבורית, מה שאפשר לעיריית רמת גן להעביר בעלות ללא תמורה. בפרשת רום הועלתה טענה דומה לגבי חלקה בבעלות ויסוצקי באמצעות מילנר, ששימשה כדרך מאז רכישתה בשנת 1935. בית המשפט מצא כי החלקה נועדה מלכתחילה לשמש כדרך ציבורית ונרשמה שלא כדין בשל פרקטיקה היסטורית, והעניקה בעלות לעירייה. פסק הדין בחן גם את דוקטרינת הנאת הציבור מכוח שנים, וקבע כי השימוש ארוך הטווח של הציבור בקרקע תומך בבעלות העירייה. חוות דעתו של השופט י' עמית פירטה את הרקע העובדתי, העקרונות המשפטיים וההקשר ההיסטורי של פרקטיקות רישום המקרקעין כדי להגיע למסקנה כי יש לרשום את שני הכבישים בבעלות עירונית, תוך דחיית תביעות לפיצויים. השופטת חיות והשופט פוגלמן הסכימו עם מסקנותיו של עמית, תוך הדגשת אופיין הציבורי של החלקות ותמיכה ברישום עירוני תוך הימנעות מדיון מיותר בעילות חלופיות כגון הנאה מכוח שנים. פסק הדין הדגיש את זכותן של העיריות, בהתבסס על עובדות היסטוריות ועכשוויות, להשתלט על קרקעות המשמשות לדרכים ציבוריות ודחה את טענות הערעור לפיצויים נוספים או לבירור עקרונות משפטיים חלופיים, תוך שהוא מאשר את החלטות הערכאה הנמוכה יותר ללא הטלת עלויות על הצדדים.