על"ע 17/79

תקציר

המערער, עורך דין במקצועו, הורשע על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי בכך שהתנהל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מקצוע עריכת הדין. זאת, על כך שהציג את עצמו כידיד המשפחה, אך לא כעורך דין של בעל בית קפה שבנו נעצר בעקבות תלונתו של הבעלים. בית הדין הארצי זיכה אותו, בטענה שעורך דין אינו חייב להציג את עצמו ככזה בכל פעם שהוא מלווה חבר לבירורים. עם זאת, בית המשפט גם קבע כי על עורך דין לגלות את מקצועו כאשר הוא עוסק בעניין שעלול לגרור הליכים משפטיים, על מנת להבטיח הגינות וכבוד למקצוע. מעשיו של המערער, שכללו ביקור במשטרה וטיפול משפטי בעניין לאחר מכן מבלי לחשוף את מקצועו, נחשבו בלתי ראויים. על פסק דינו של בית הדין הארצי, שזיכה את המערער, הוגש ערעור, ובית המשפט העליון הסכים עם הרשעתו הראשונית של בית הדין המשמעתי המחוזי. בית המשפט קבע כי היה על המערער להיות מודע לכך שמעשיו עלולים לחייב ייצוג משפטי של העצור וכי הימנעותו מגילוי מקצועו אינה ראויה ועלולה להיות נצלנית. השופט שמגר, יחד עם השופטים אשר ובן פורת, קיבל את הערעור והחזיר את הרשעתו של בית המשפט המחוזי.