עע"מ 8274/09

תקציר

הערר והערעור שכנגד נובעים ממחלוקת על חוקיות עבודות בנייה המבוצעות בשכונה במזרח ירושלים. העבודות כוללות סלילת כבישים, התקנת מדרכות, שינויים בהסדרי התנועה ועבודות תשתית להחלפת מערכות ביוב, מים וניקוז. עיריית ירושלים, הוועדה המקומית לתכנון ובניה, החברה לפיתוח מזרח ירושלים ומשרד התחבורה (להלן במשותף – המערערים) ערערו על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר קיבל את עתירת תושבי השכונה (להלן – המשיבים) והורה על הפסקת העבודות. המשיבים הגישו ערעור שכנגד, בטענה כי היה על בית המשפט לעניינים מנהליים לקבל את טענותיהם הנוספות. הטענות העיקריות בערר שכנגד נוגעות לצורך לאשר את העבודות בהליכי התכנון ולקבל היתר בנייה לביצוען. לטענת המשיבים, העבודות בוצעו שלא כדין, ללא אישור תכנית מפורטת ובהיעדר תכניות מתאר לתשתיות הביוב, הניקוז והחשמל. עוד טענו המשיבים כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים כשדחה את טענותיהם בעניין רישוי היצירות. השופט דנציגר ציין בפתח דבריו כי העבודות המתבצעות בחמישה רחובות בשכונה הן משני סוגים: עבודות המתבצעות על פני הכבישים, לרבות סלילת כבישים, התקנת מדרכות ושינויים בהסדרי התנועה; ועבודות תשתית להחלפת מערכות הביוב, המים והניקוז. באשר לעבודות המתבצעות על פני הכבישים, קבע השופט דנציגר כי נקודת המוצא לבדיקה היא כי מדובר בכבישים בלתי חוקיים, שכן הוסכם על כל הצדדים כי כבישים אלה לא קיבלו אישור סטטוטורי. על פי חוק התכנון והבניה, עבודות מסוג זה טעונות אישור תכנית מפורטת והוצאת היתר בנייה, למעט שני חריגים מוגדרים. מאחר שהכבישים במקרה הנוכחי אינם נופלים בגדר החריגים, ולאור העובדה שלא נטען כי אושרו בתכנית ראשונית, קבע השופט דנציגר כי העבודות המתבצעות בכבישים אינן חוקיות. באשר לעבודות התשתית, קבע השופט דנציגר כי מדובר למעשה בעבודות תחזוקה וניהול של התשתיות הקיימות, וכי במקרה זה אין צורך בהיתר בנייה. לדברי השופט דנציגר, על הרשויות המופקדות על התשתיות להתחשב במצב הסטטוטורי של התשתיות, ולתת לו משקל רב בבואם להחליט אם לבצע עבודות תחזוקה. נדרשת סיבה אמיתית לביצוע עבודות כאלה בתשתיות שמעמדן המשפטי לא נקבע בהליכי התכנון הרלוונטיים. סיבה כזו עשויה להימצא, בין היתר, במצב שבו התשתית נפגעת, פעולתה מסכנת את בריאות הציבור או הסביבה, או שמצבה רעוע. במקרה הנוכחי, המשיבים לא הוכיחו כי אחד ממצבים אלה חל על התשתיות בשכונה. בנוסף, יודגש כי המשיבים לא צירפו כמשיבים את הגורמים הרלוונטיים – הגופים האמונים על התשתיות – ועל כן עמדה בפני בית המשפט תמונה עובדתית חלקית. בנסיבות אלה קבע השופט דנציגר כי לא ניתן לקבוע כי עבודות התשתית בוצעו שלא כדין. באשר לטענה כי העבודות טעונות אישור תכנית מפורטת, קבע השופט דנציגר כי היה על המשיבים לבסס את טענותיהם על ההוראות הרלוונטיות בחוק המים, חוק הביוב וחוק הניקוז, ולא על הוראות חוק התכנון והבניה. בנוסף, היה על המשיבים לצרף כמשיבים לוועדת התכנון ולחברת הגיחון, שהיא תאגיד המים והביוב ירושלים. בנסיבות אלה קבע השופט דנציגר כי אין מקום לקבל את טענות המשיבים במישור התכנוני, או להורות על סעד אופרטיבי. לבסוף, התייחס השופט דנציגר לטענת המשיבים כי היה על בית המשפט לעניינים מנהליים לקבל, לפיה ביצוע העבודות טעון היתר בניה. השופט דנציגר קבע כי התקנת מדרכות, במסגרת הסדר תנועה שעליו הורתה רשות התמרורים, אינה מחייבת הוצאת היתר בנייה. עם זאת, סמכותה של רשות התמרורים מוגבלת לאותם אובייקטים העומדים ביסוד תכלית התנועה, ואין לקבוע כי קביעתה תשלול את עקרונות דיני התכנון והבניה, אלא אם קיים טעם תעבורתי כבד משקל המחייב קביעה בניגוד להוראות התכניות החלות. מאחר שהחלטת רשות התמרורים בדבר קביעת הסדר התעבורה במקרה הנוכחי התקבלה ללא התחשבות במעמדם הסטטוטורי של הכבישים, קבע השופט דנציגר כי החלטה זו אינה יכולה לעמוד. לפיכך הציע השופט דנציגר לעמיתיו לדחות את הערעור, אך לקבל את הערעור שכנגד בחלקו, במובן זה שהמפקח על התעבורה ורשות התמרורים יונחו לבחון מחדש את הסדרי התנועה, בהתחשב במעמדם הסטטוטורי של הכבישים. בנוסף, הוצע כי העירייה, החברה לפיתוח ומשרד התחבורה יידרשו להשיב את המצב לגבי הדרכים למצב שקדם לביצוע העבודות, ככל שעבודות אלה לא ייכללו בהסדר התנועה החדש שייקבע. עוד הציע השופט דנציגר כי המערערים ישלמו את הוצאות המשיבים ושכר טרחת עורך דין, וכן את הוצאותיה ואגרתה של רשות העתיקות. המשנה לנשיא א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן הסכימו עם הצעתו של השופט דנציגר.