בג"צ 598/77

תקציר

הכרעת הדין דנה בתוקפה של החלטת ועדת השחרורים לשלול את רישיונו של אסיר להסתובב בחופשיות, שניתנה מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו. פסק הדין בבג"ץ 353/65 מהווה תשובה מכרעת לטענות העותר, המוביל לדחיית העתירה, אך קיימת אי-ודאות אם פסק דין זה עדיין מחייב בשל פסקי דין מאוחרים יותר. בית המשפט דן בפרשת תהאן, הקובעת כי הפרת חובת השימוע על ידי רשות המפעילה תפקיד מעין שיפוטי מביאה לביטול החלטתה. עם זאת, ישנם גם פסקי דין המצביעים על כך שהפרה כזו אינה בהכרח סוף פסוק. הסיבה הראשונה היא שתפקידה של ועדת השחרורים אינו מסתיים בהכרח בתום תקופת הרישיון, ושלילת הרישיון בדיעבד מקובלת כדי למנוע מצבים בלתי נסבלים. הטעם השני הוא שניתן לראות בהחלטה החלטת ביניים שהתקבלה מתוך דחיפות, ובהמשך ניתנה לעותר הזדמנות להשמיע את טענותיו. בנוסף, שלילת הרישיון מצויה בסמכותה של ועדת השחרורים, ויש לראות בהחלטה מיום 26.6.1977 החלטת ביניים. השופט י' כהן מסכים עם הדחייה, ומדגיש כי שלילת הרישיון נתונה לשיקול דעתה של ועדת השחרורים וכי ניתן לוותר על זכות הטיעון. אם ברור שלעותר אין טענות מהותיות לגופו של עניין, אין לתבוע את התביעה לגופו של עניין, שכן בטלותה של החלטה מחמת פגיעה בצדק הטבעי היא יחסית ולא מוחלטת. מהותו של הצדק הטבעי היא שימוע הוגן, שאינו בלתי הוגן אם אין לעותר טענות תקפות. לפיכך, העתירה נדחית, ללא צו להוצאות. ממלא מקום הנשיא לנדוי והשופט לוין מסכימים ורואים בהחלטה החלטת ביניים, והשופט י' כהן מדגיש כי לעותר ניתנה הזדמנות להציג את טענותיו בהמשך.