מ"ח 25942-03-21

תקציר

פסק דין זה מתייחס לתביעה שהגישו המערערים, שבנם, חייל בצה"ל, נהרג בתאונה טרגית בבית העסק של אביו, כאשר זרוע מנוף נפלה עליו. המערערים טענו כי יש להכיר במותו של בנם על פי חוק משפחות חיילים שנפלו בקרב, שכן היעדרותו מהצבא נבעה מהתנהגות בלתי הולמת של סמל, ועל כן על המדינה להעניק להם הטבות. המשיב דחה טענה זו פעמיים, בטענה כי מותו של החייל לא אירע במהלך שירותו או כתוצאה ממנו, ולפיכך לא התקיימו התנאים להכרה על פי החוק. ועדת הערר קיבלה חלקית את עמדת המערערים, בקובעה כי ניתן להציג ראיות חדשות, ואין לבסס את ההחלטה על העילה של "התנהגות רעה וחמורה". עם זאת, הוועדה קבעה גם כי הראיות אינן מהוות סיבה לשינוי ההחלטה, שכן התאונה אירעה בנסיבות אזרחיות, ולצבא לא היה כל קשר אליה. כמו כן, החייל נעדר מהשירות ללא אישור במשך כמעט חודשיים לפני התאונה. כך, קבעה הוועדה כי המוות לא אירע "במהלך תקופת השירות" או "כתוצאה מהשירות", וחוק חיילים שנפלו בקרב אינו חל. עוד קבעה הוועדה כי חוק החבלה שלא במילוי תפקידו אינו חל משום שהחייל נעדר מהשירות ללא היתר למעלה מ-30 יום ועבד בעסק של אביו בעת התאונה. לפיכך, הערעור נדחה, וההחלטה הקודמת עומדת בעינה, ותביעת המערערים נדחית.