רע"א 6593/19

תקציר

התיק נסוב סביב ערעור על הסכם הלוואה שניתן בתחילה על ידי בית משפט השלום, בו חויב המשיב לפרוע הלוואה אך היה פטור מתשלום פיצוי מוסכם נוסף בשל היותה כפל פיצוי. בית המשפט המחוזי מצא כי הסכם ההלוואה חל על חוק הסדרת ההלוואות החוץ בנקאיות, ובכך הגביל את שיעור הריבית והפך תנאי הלוואה מסוימים, לרבות רכיב "רווח" נוסף, לבלתי חוקיים לפי חוק זה. בעוד שהמבקש טען כי החוק אינו חל משום שהחברה, ולא המשיב, היא הלווה, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי המשיב נתפס כלווה ובכך הטיל על ההלוואה מגבלות חוקיות. ערכאת הערעור אפשרה טענות משלימות בדבר תחולת החוק, שהובילו לשאלות בדבר זהות הלווה; המשיב, שערבותו האישית הייתה מעורבת, לא הכחיש על הסף את טענות המבקש. למרות זאת, מסקנתה העובדתית של ערכאת הערעור לא הצדיקה עיון חוזר בערעור, שכן הראיות הצביעו על כך שלא מדובר בעיוות דין. בסופו של דבר, בית המשפט אישר את הריבית הנמוכה יותר וקבע כי כל תשלום בגין איחור בפירעון, שכותרתו "פיצוי מוסכם", נופל תחת תחולת התקנה, ואוסר על כל ניסיון לחרוג מהגנות סטטוטוריות באמצעות טרמינולוגיה חוזית. לפיכך, הבקשה לערעור נוסף נדחתה, יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, מבלי שנפסקו הוצאות.