עפ"ג 65947-06-25

תקציר

בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ניתנה ביום 22 באוקטובר 2025 (ל' בתשרי תשפ"ו) הכרעת דין בערעור פלילי 65947-06-25, פוגוליילו נ' מדינת ישראל. ערעור זה נסב על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה לדחות את בקשתו של המערער, קונסטנטין פוגוליילו, לתשלום פיצויים והוצאות משפט מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("חוק העונשין"). **רקע עובדתי ודיוני:** נגד המערער ואביו הוגש כתב אישום שייחס להם עבירות של החזקת מכשיר לביצוע פשע בצוותא, התחפשות או שימוש ברעלה לביצוע פשע, והסתתרות בבניין לביצוע פשע, בהתאם לסעיף 410 לחוק העונשין. בנוסף, יוחסה למערער עבירת נהיגה ברמזור אדום. כתב האישום תיאר שהמערער ואביו שהו בעיר פתח תקווה במשך כשלוש שעות, נכנסו לבניינים וניהלו שיחות טלפוניות. בהמשך, נסע המערער ברכב בבת-ים וחצה צומת באור אדום. בית משפט השלום זיכה את המערער ואביו מרוב עובדות כתב האישום, למעט מהעובדה שהמערער יצא מרכבו כשהוא עוטה מסכת קורונה, נכנס לבניין ונשאר בו מספר דקות. בית המשפט קמא גזר על המערער עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על תנאי, פסילת רישיון נהיגה וקנס כספי. המערער ערער על הכרעת הדין. במהלך הדיון בערעור, ובהמלצת בית המשפט, הסכימה המדינה לזיכויו המלא של המערער, למעט עבירת הנהיגה ברמזור אדום. בעקבות הזיכוי, עתר המערער לבית משפט השלום לקבלת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, אך בקשתו נדחתה. בית משפט השלום קבע כי זיכוי אינו מקנה זכות אוטומטית לפיצוי, וכי העילות החלופיות הקבועות בסעיף 80 אינן מתקיימות במקרה זה. **נימוקי הערעור והכרעת בית המשפט המחוזי:** בית המשפט המחוזי (אב"ד השופט שמואל בורנשטין, השופטים דרור ארד-אילון ועמית מיכלס) התייחס בפירוט לטענות הערעור ולקביעת בית משפט השלום. **1. חשש לחוסר תלות של בית משפט השלום:** בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער בדבר חשש לחוסר תלותו של המותב בבית משפט השלום, שהרשיע את המערער קודם לזיכויו בערכאת הערעור. נקבע כי קיימת חשיבות לכך שהמותב שמכיר את פרטי המקרה ידון בבקשת הפיצויים, ולכן ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בנושא זה, בין אם מדובר בהרשעה או בזיכוי. **2. סעיף 80(א) לחוק העונשין:** בית המשפט חזר על ההלכה הפסוקה כי זיכוי נאשם אינו מקנה זכות אוטומטית לפיצויים. להלן מתקיימת אחת משתי עילות חלופיות: * **"לא היה יסוד להאשמה":** עילה זו מתקיימת במקרים חריגים, כגון כאשר הגשת כתב האישום לוקה בזדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או חוסר סבירות מהותי. בית המשפט העליון קבע כי מבחן הסבירות הוא האם תובע סביר, בתום לב ועל סמך הראיות שעמדו בפניו, היה מגיש כתב אישום. * **"נסיבות אחרות המצדיקות זאת":** עילה רחבה זו כוללת נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו, טיב הזיכוי, או נסיבות אישיות של הנאשם. **3. העדר יסוד סביר להאשמה (העילה הראשונה):** בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט השלום שקבע כי נסיבות המקרה אינן מקימות עילה זו. הובהר כי בעת הגשת כתב האישום, התביעה לא יכלה לצפות את ביטול הוראת החוק הרלוונטית לעבירת השוטטות, וההרשעה בעבירה לפי סעיף 410(4) לחוק בוטלה לבסוף בהסכמה. בנוסף, בית המשפט קמא קבע כי גרסת המערער הייתה בלתי מהימנה, וכי חלה עליו חובה מוגברת למסור הסבר למעשיו, בה לא עמד. העובדה שבית המשפט שלערעור התערב בתוצאה הסופית אינה שוללת את קיומו של יסוד סביר להעמדה לדין בעת הרלוונטית. **4. נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי (העילה השנייה):** בית המשפט המחוזי בחן את העילה השנייה וקבע כי לא מתקיימות נסיבות חריגות הנוגעות לטיב הזיכוי או לנסיבותיו האישיות של המערער, אשר היו חורגות מהנזק הנגרם לכל נאשם העומד לדין. **5. קביעת פיצויים מכוח העילה השנייה:** **חידוש משפטי/הבחנה:** על אף האמור לעיל, בית המשפט המחוזי הכיר בכך שתקופת מעצרו של המערער (חודשיים ו-21 יום) ואף תקופת התנאים המגבילים אינם עומדים בהלימה מלאה לעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ציין: "אף אם היה יסוד להגשת כתב אישום כנגד המערער ואביו, ואף אם לא מתקיימות הנסיבות החריגות הנוגעות לטיב הזיכוי ולנסיבותיו האישיות של המערער, דומה כי אורך תקופת המעצר הנ"ל אינו עומד בהלימה מלאה לעבירות שיוחסו למערער בכתב האישום, ולפיכך ראוי הוא לפיצוי, הגם שבסכום מתון." **הכרעת הדין:** לאור האמור, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו והורה על תשלום פיצוי למערער בסך 5,000 ש"ח. ההחלטה משקפת איזון בין הצורך לאכוף את החוק לבין הגנה על זכויות הנאשם, תוך הכרה כי במקרים מסוימים, גם אם לא מתקיימות העילות החמורות של "העדר יסוד סביר להאשמה" או "נסיבות אישיות חריגות", ניתן לפסוק פיצוי בגין אי-הלימה בין חומרת העבירות לבין משך המעצר.