עס"ק 28/99

תקציר

פסק הדין דן בתוקפם ויישומם של הסכמים קיבוציים וחוזי עבודה אישיים בהקשר של משפט העבודה הישראלי. הוא מתייחס באופן ספציפי לשאלה האם עובדים בכירים, שלא הוחרגו מתחומו של הסכם קיבוצי, יכולים ליהנות הן מההסכם הקיבוצי והן מחוזי העבודה האישיים שלהם, וכיצד יש לתאם את הוראות שני ההסכמים. בית הדין קובע כי הן ההסכם הקיבוצי והן החוזים האישיים תקפים, והעובדים זכאים לתנאים המיטיבים יותר. עם זאת, ההשוואה צריכה להיעשות על בסיס נושא ההסכמים ולא השוואה ישירה של הוראותיהם. פסק הדין מתייחס גם להשלכות של חתימה על חוזי עבודה פרטניים על עובדים שתפקידם לא הוחרג מההסכם הקיבוצי. נמצא כי הפרת ההסכם הקיבוצי על ידי המעסיק אינה מצדיקה את ביטול חוזה העבודה כולו, והעובדים זכאים לזכויות המיטיבות ביותר משני ההסכמים, תוך השוואה לפי נושא. בנוסף, בית המשפט דן בסוגיית "ההוראות החופפות" ו"ההוראות הסותרות" בהסכמים קיבוציים ובחוזים אישיים, תוך שהוא נוטה להשוואת נושאים ולא להוראות. היא מדגישה כי יש לשקול את תכלית ההסכמים בעת פרשנותם וכי העובדים אינם זכאים לכפל הטבות. במקרה של עובדים שהוחרגו מההסכם הקיבוצי, בית הדין קובע כי הם מחויבים רק בחוזים האישיים שלהם, ומאחר שאלה אינם מזכירים את ההטבות הספציפיות המבוקשות (הקשורות למענק ותק, פיצויי פיטורים ותקופת שירות מוגדלת), הם אינם זכאים להן. לגבי עובדים שלא הוחרגו מההסכם הקיבוצי, בית הדין קובע כי הם זכאים לזכויות הקבועות בו, למעט תנאי פרישה, שהוחלפו בחוזי העבודה האישיים. עובדים אלה יכולים לבחור את תנאי הפרישה המיטיבים יותר בין ההסכם הקיבוצי לבין החוזים האישיים שלהם, אך בסיס השכר לחישובים אלה צריך להתבסס על מה שהיו מרוויחים על פי ההסכם הקיבוצי בלבד. ככלל, הערעור נדחה, והמת"קים אינם זכאים לסעדים המבוקשים, למעט המקרה הנ"ל של עובדים שלא הוחרגו מההסכם הקיבוצי, אשר יכולים לבחור בין תנאי הפרישה של ההסכם הקיבוצי לבין תנאי החוזה האישי שלהם.