פר"ק 4214/07

תקציר

המנהל המיוחד ביקש את הוראות בית המשפט בדבר חלוקת כספים המיועדים לנושה המובטח, בנק מרכנתיל דיסקונט ("הבנק המלווה"), הנובעים ממימוש נכס השייך לחפציבה חופים. כונס הנכסים מונה לממש את זכויותיה של חפציבה במקרקעין וביקש לאשר העברה של 15 מיליון שקל לבנק מתמורת הנכס, לכיסוי חובותיה של חפציבה. המנהל המיוחד טען כי חלק מהכספים בחשבון לא שימשו לפרויקט ולכן הבנק אינו רשאי לגבות סכומים אלה. בית המשפט נדרש לקבוע האם סעיף הוויתור בהסדר בין המנהל המיוחד, כונס הנכסים והבנק, מנע מהמנהל המיוחד להעלות טענות כנגד פעולות שננקטו בחשבון הליווי. סעיף הוויתור קבע כי למנהל המיוחד ולרוכשי הדירות לא היו טענות כלפי הבנק בנוגע לפעולותיו כבנק מלווה או כנושה מובטח. בית המשפט קבע כי הסעיף משתיק את המנהל המיוחד מלטעון כי חובות מסוימים בחשבון הליווי אינם קשורים לפרויקט. הכוונה שעמדה מאחורי הסעיף ונסיבות כריתת ההסדר תמכו בפרשנות זו. לפיכך, דחה בית המשפט את בקשת המנהל המיוחד, ואישר כי כל חוב בחשבון הליווי נחשב חוב "בגין הפרויקט ובקשר אליו". בהחלטה, שאושרה על ידי בית המשפט העליון, הודגש כי סעיף הוויתור מונע בחינה רטרואקטיבית של פעולות הבנק, אלא אם קמו נסיבות קיצוניות בלתי ידועות. פרשנות ההסדר וסעיף הוויתור הבטיחו כי זכויותיהם של הבנקים כנושים מובטחים לא ייפגעו, במיוחד נוכח חלוף הזמן והצורך בפתרון מהיר בעת משבר חפציבה.