ת"א 1848-12-21

תקציר

הנתבעת הגישה בקשה לדחות את תביעת התובע בנימוק שהיא אסורה על פי חוק, ולחייב את התובע בהוצאות שנגרמו לו. התובע היה מעורב בתאונת דרכים בשנת 2009 ונפצע. את תביעתה הראשונה היא הגישה נגד הנתבעת, חברת הביטוח שלה, בשנת 2015. בית המשפט מינה שני מומחים במהלך ההליך. המומחה הראשון דחה את המינוי בשל התחייבויות אחרות, והמומחה השני הגיש הצהרה בשנת 2016. התובע לא התייצב לשימוע ולא שילם את שכר טרחת המומחה עד למועד שנקבע. היא חויבה בהוצאות אך לא שילמה אותן בזמן. לאחר מספר דיונים, הורה בית המשפט לתובע להגיש סיכומים עד למועד מסוים. התובעת ביקשה מספר ארכות בשל מחלתו של עורך דינה, והנתבעת הסכימה לכך, ובסופו של דבר דחה בית המשפט את התביעה בגין אי הגשת סיכומים. התובעת לא התכוונה למשוך את תביעתה והצהירה כי ברצונה להגיש תביעה מחדש. התביעה הראשונה נדחתה באוקטובר 2020, והתביעה השנייה הוגשה בדצמבר 2021. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה משום שהוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי דחיית התביעה הראשונה לא נבעה מכך שחוסר תום הלב או הרשלנות של התובע עלו לכדי חוסר תום לב. מאחר שהתובעת לא זנחה את תביעתה ולא ייפגעו זכויותיה של הנתבעת, החיל בית המשפט את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע כי התקופה שבין הגשת תביעה לדחייתה אינה נכללת בתקופת ההתיישנות. בהתאם לכך, דחה בית המשפט את בקשת הנתבעת, וקבע כי תביעת התובע אינה חסומה על פי חוק. הנתבע חויב לשלם הוצאות בסך 7,500 ₪ בתוך 30 יום.