תמ"ש 68830-06-23

תקציר

הסוגיה המרכזית בפסק הדין נוגעת להסכם ממון שנחתם בין אישה מבוגרת, התובעת, לבין בנה ואשתו, הנתבעים. בהסכם, משנת 2009, נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובעת סכום חודשי של 11,138 ₪ למשך שארית חייה. הנתבעים הפסיקו לשלם את מלוא הסכום באפריל 2021, ושמונה חודשים לאחר מכן, בדצמבר, טענו כי הושג הסכם בעל פה להפחתת התשלומים החודשיים ל-2,000 שקל. הנתבעים טענו כי ההסכם החדש בעל פה החליף את ההסכם הכתוב משנת 2009. התובעת, לעומת זאת, טענה כי מעולם לא הסכימה לתקן או לוותר על ההסכם הכתוב וכי טענת הנתבעים היא ניסיון ללחוץ עליה לקבל סכום נמוך יותר. המחלוקת העיקרית במקרה זה הייתה האם ההסכם בעל פה לשינוי התשלומים החודשיים תקף. השופט פסק לטובת התובע וקבע כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי הושג הסכם חדש בעל פה. כמו כן, הדגישה השופטת כי כל שינוי בחוזה הכתוב מחייב מסמך בכתב, כפי שנקבע בחוזה עצמו, וכי הנתבעים לא הביאו ראיות כאלה. בנוסף, מצאה השופטת כי הנתבעים לא שילמו לתובע את מלוא הסכומים החודשיים לשנים 2014-2020 כנדרש בהסכם, והורתה להם לפצות את התובע בגין תשלומים חסרים אלה, בסך 313,897 ₪, בתוספת ריבית והצמדה ממועד התביעה. כמו כן הורתה השופטת לנתבעים להמשיך ולשלם את מלוא התשלומים החודשיים בהתאם להסכם משנת 2009 ולכסות את שכר טרחת התובע בסך 40,000 ₪.