תנ"ג 52117-02-12

תקציר

נסוב סביב בקשת תביעה נגזרת שהגיש מר רסולי נגד המשיבים. רסולי טען כי החברה שילמה שלא כדין למר איזנברג, שכיהן הן כיו"ר הדירקטוריון והן כמנכ"ל, כ-15 מיליון שקל מבלי לעמוד בדרישת האישור המשולש כאמור בסעיף 275 לחוק החברות. החוק מחייב כי תשלומים אלה יאושרו על ידי ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית. לאחר הגשת הבקשה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אותו ביקשו מבית המשפט לאשר. עם זאת, שתי קבוצות של מבקשים, ח.ה. בש ומיג'נדרו, התנגדו להסדר הפשרה, בטענה כי אישור ההסכם על ידי בית המשפט ללא האישור המשולש הנדרש יעקוף את חוק החברות. לטענתם, בית המשפט אינו מוסמך לאשר הסדר פשרה תוך עקיפת ההליך הסטטוטורי, מה גם שההסדר כלל תנאי העסקה של בעל שליטה. בש ומיג'נדרו טענו כי יש להציג תחילה את הסכם הפשרה לאישור משולש, ורק אז, אם יאושר, להביא אותו לבית המשפט לבחינת ההגינות. רסולי, החברה ואייזנברג טענו כי סעיף 202 לחוק החברות, המסדיר אישור הסכמי פשרה בתביעות נגזרות, הוא הוראה ספציפית הגוברת על דרישת האישור המשולש. לטענתם, הפיקוח של בית המשפט והאפשרות לבעלי מניות המיעוט להתנגד להסדר מספקים הגנה מספקת. גם רשות ניירות ערך הגישה את עמדתה, התומכת בעמדת המשיבים כי די באישור בית המשפט לבדו. בית המשפט קבע כי הסכם הפשרה אינו דורש אישור משולש מראש. היא הדגישה כי תביעות נגזרות הן הליכים חריגים החורגים מעקרון דיני החברות ומאפשרים לבעל מניות יחיד לפעול בשם החברה. מאחר שבית המשפט מאשר את התביעה הנגזרת, הוא מאשר במשתמע את הסדר הפשרה אליו הגיעו התובע הנגזרת והנתבע. לבית המשפט יש סמכות ושיקול דעת לאשר פשרה, תוך התחשבות בגורמים שונים כגון הסיכויים והסיכונים של התביעה, והעלויות והתועלות של המשך ההתדיינות המשפטית. בעוד מנגנון האישור המשולש חל על עסקאות טיפוסיות של בעלי עניין, הסכם הפשרה במקרה זה הוא מובחן, וכולל משא ומתן בין בעל השליטה לבין בעל מניות מיעוט שלילי. תפקידו של בית המשפט באישור הסדרים בתביעות נגזרות, לצד האפשרות לבעלי מניות מיעוט להביע את התנגדותם, מעניקים הגנה נאותה. הטלת דרישת אישור משולש מוקדמת עלולה להרתיע תביעות נגזרות אמיתיות ולהסיט את מאזן הכוחות לעבר בעלי השליטה. לפיכך, די היה באישור הסכם הפשרה על ידי בית המשפט, מבלי להתנות אותו באישור האסיפה הכללית.