ע"א 3825/90

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת על פרשנות הצוואה, ובפרט על משמעות הביטוי "בוא לישראל" כפי שנכתב בצוואתו של המצווה. המצווה, שושנה אנטוניר, ערכה צוואה בשנת 1979, בה הורישה את מרבית רכושה לאחיה, המשיב, שהתגורר באותה עת מאחורי מסך הברזל. בצוואה נקבע כי הנכס יימסר למשיב עם הגעתו לישראל. אם לא היה מגיע לישראל תוך 10 שנים, הנכס היה עובר לידי המערערים. המשיב ביקר בישראל בשנת 1988, בטרם חלפה תקופת 10 השנים, אך חזר לברית המועצות לאחר מכן. השאלה הייתה האם ביקור בישראל מספיק כדי למלא את הדרישה או שהוא מחייב התיישבות קבע. בית המשפט העליון קבע כי יש לפרש את הצוואה בהתאם לכוונת המצווה, שבמקרה זה הייתה בראש ובראשונה לטובת אחיה. מכיוון שהיה בברית המועצות, סביר להניח שכוונתה הייתה שבסופו של דבר ישתקע בישראל. בית המשפט קבע כי יש לפרש את ההתייחסות ל"הגעה לישראל" ככל הגעה, לרבות ביקור, לשם קיום רצונו של המצווה. הם ביססו פרשנות זו על נסיבות יצירת הצוואה ועל רצונה הברור של המצווה שאחיה יקבל את הנכס. בנוסף, הבחין בית המשפט בין מקרה זה לבין פסק דין קודם (ע"א 211/83) שצוטט על ידי המערערים, וציין כי יש לבחון כל צוואה ונסיבותיה לגופו. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר לטובת המשיב התקבלה. המערערים חויבו בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ₪.