עמ"נ 148/05

תקציר

המחלוקת בין חברת חניונים בתל אביב לבין עיריית תל אביב-יפו נסובה סביב היקף השטח החייב בחניון החברה, ובפרט בתוקפו של הסכם משנת 2000 המפרט את הארנונה שיש לשלם. החברה החזיקה בחניון במשך שנים רבות, למעט תקופה קצרה בשנים 2001-2002, והיה לה שיעור מס מוסכם עם העירייה. עם זאת, עם חזרתה לחזקה, החברה קיבלה הודעת מס חדשה המבוססת על מדידה בפועל של שטח החניון. החברה התנגדה, ומשהתנגדות זו נדחתה, הם פנו לוועדת הערר הכללית לארנונה של העירייה. ועדת הערר פסקה נגד החברה, וקבעה כי המסים צריכים להתבסס על שטח החניון בפועל. החברה ערערה על החלטה זו, בטענה לחוסר סמכות ופרשנות שגויה של הסכם 2000 על ידי ועדת הערר. העירייה המשיבה טענה כי לוועדת הערר סמכות לפרש את ההסכם וכי החלטתה צריכה לעמוד בעינה. בית המשפט הסכים עם המערערת כי ועדת הערר חרגה מסמכותה בפרשנות ההסכם וכי יש לבטל את החלטתה. מאחר שהמערערת לא הציגה טענות או מדידות אחרות כנגד קביעותיו של פקיד השומה, דחה בית המשפט את הערעור ואישר את החלטת פקיד השומה, והותיר את הארנונה על כנה.