בר"מ 8432/18

תקציר

עניינו של הערעור בפרשנות המונח "שימוש חקלאי" לפי סעיף 21 להסכם מיוחד על מקרקעי ישראל. הסוגיה העיקרית הייתה האם קרקע שיועדה במקור למטרות חקלאיות, על פי "הסכם משבצות", נופלת תחת הסעיף גם אם ייעודה התכנוני המאושר אינו חקלאי, כגון שטח ציבורי פתוח. בית המשפט בחן את יישומו של מונח זה תוך פירוש לשון החקיקה ותכליתה. היא הגיעה למסקנה כי לשון ה"שימוש" רחבה יותר מכפי שהציעה המערערת, ומכסה שימושים חקלאיים רחבים יותר מעבר לייעוד חקלאי מחמיר. בית המשפט הדגיש כי היטל ההשבחה לא צריך לחול על חוכר שלא נהנה משינוי ייעוד הקרקע, בהתאם לעקרון הצדק החלוקתי ודברי ההסבר לחוק. בית המשפט ציין כי עם שינוי ייעוד המחייב החזרת קרקע למדינה, על מינהל מקרקעי ישראל לשלם את ההיטל במקומו, שכן החוכר אינו מרוויח מהשבחה זו. יתר על כן, בית המשפט דחה את טענות המערערת בדבר זהות בין החוכר המקורי לבין החוכר התאגידי החדש, וקבע כי די היה במטרות החקלאיות המקוריות של הקרקע על פי הסכם המשבצת לצורך תחולת הסעיף. פרשנותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, המתייחסת לשימושים נלווים כמו מגורים ושטחים ציבוריים כחלק משימוש חקלאי, התקבלה. משכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם הוצאות למשיבים.