עת"מ 1184/03

תקציר

בבעלות העותרת בית אריזה לביצים בשטח חקלאי מחוץ לעיר. העירייה סיווגה את נכסי העותר כ"נכס מסחרי" ודרשה ארנונה בשיעור המתאים. העותרת טוענת כי יש לסווג את נכסיה כ"מבנה חקלאי", ולהוריד את שיעור המס. לחילופין, טוענת העותרת כי אם בית המשפט לא יקבל את טענתה העיקרית, אזי יש לסווג את הנכסים כ"מבנה מלאכה" או "קרקע חקלאית". ועדת הערר של העירייה דחתה את ערעור העותר ואישרה את סיווג העירייה. בית המשפט קבע כי בית האריזה הוא מבנה מסחרי ולא מבנה חקלאי, ועל כן דחה את טענתה העיקרית של העותר. בית המשפט הסביר כי יש להתחשב בשימוש הדומיננטי במבנה בעת קביעת סוג המבנה, ובמקרה זה השימוש המסחרי במבנה הוא השימוש העיקרי. עוד קבע בית המשפט כי העירייה הפלתה את העותר לרעה בהשוואה לשלושה בתי אריזה דומים אחרים באזור, אשר חויבו במס בשיעור נמוך יותר של מבנים חקלאיים. לפיכך קבע בית המשפט כי על העירייה למסות את נכסי העותרת כמבנים חקלאיים לשנים 2002-2005, אך למסות אותם בשיעור הגבוה יותר של מבנים מסחריים בשנים 2006-2007, או בשיעור מתוקן החל על בתי אריזה דומים, כדי למנוע אפליה. עוד קבע בית המשפט כי על כל צד לשאת בהוצאותיו, והעירייה תוכל לגבות את המסים לפי התעריף המתאים.