ת"א 31543-10-17

תקציר

בית המשפט מצא כי עיריית ירושלים פעלה ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה לפי סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, כאשר שינתה בדיעבד את רישום החזקה בנכס והטילה על התובע חבות ארנונה. זאת, משום שהשינוי נעשה על בסיס הצהרה של קבלן כי אינו מחזיק עוד בנכס, ללא כל הודעה מצד המחזיקים בפועל בנכס. עוד קבע בית המשפט כי התובע תרם לנזקיו בכך שחתם על מסמך המאשר את קבלת החזקה בנכס מבלי למסור הודעת הפסקה, ולא נקט בכל פעולה נוספת לבירור עמדתו מול העירייה, למרות הזדמנויות רבות לעשות כן. אשמתו התורמת של התובע הוערכה ב-50%. בנוסף, בית המשפט מצא כי העיקול הראשון שהוטל על חשבונו של התובע על ידי העירייה אכן היווה עוולה נזיקית, וגרם לתובע נזק לא ממוני, אך העיקול השני לא היה נזיקי שכן התובע יכול היה למנוע אותו בכל עת. עוד קבע בית המשפט כי שיטת ניהול מערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת של העירייה לא הייתה רשלנית, וכי תפיסת כספים ממוחשבת אינה עולה כדי עוולת לשון הרע. עם זאת, עוולת ההלנת רכוש שלא כדין חלה, שכן העירייה הטילה עיקול על חשבונו של התובע ועיכבה את הכספים עד להחזרתם. בסך הכל פסק בית המשפט לתובע פיצויים בסך 20,000 ₪, שהופחתו ב-50% בשל אשמתו התורמת, וכן 10,028 ₪ שכר טרחת עורך דין ו-1,544 ₪ החזר שכר טרחה.