עת"מ 1932/05

תקציר

פסק הדין, המתבסס על דיני התכנון והבנייה הישראלי, מתייחס לעתירה נגד ייעודן של ארבע חלקות קרקע לצורכי ציבור, שאושרו במקור להפקעה כחלק מתוכנית פיתוח. העותרים טענו כי המטרה הציבורית שלשמה יועדו הקרקעות חדלה להתקיים, וביקשו לבטל את ההפקעה ולהחזיר את הקרקע לבעלות פרטית, או לשנות את ייעודה למגורים. עם זאת, בית המשפט לא מצא פגמים מנהליים בהחלטות ועדות התכנון הרלוונטיות, וקבע כי הצורך הציבורי במגרשים נותר בעינו. בית המשפט הכיר באיחור הממושך במימוש ייעודה המקורי של ההפקעה, אך הדגיש כי המטרה של שמירה על קרקע לצרכי ציבור היא מטרה לגיטימית, ועצם חלוף הזמן או היעדר הפיתוח אינו מהווה נטישה. כמו כן, הדגיש בית המשפט את חשיבות השמירה על המרחב הציבורי ועל "הריאות הירוקות" באזורים עירוניים. באשר לטענת העותרים כי מטרת ההפקעה השתנתה, קבע בית המשפט כי הוספת תכליות נלוות, כגון החדרת מי נגר לשיפור מי התהום, אינה מהווה שינוי מהותי. בית המשפט דחה גם את בקשת העותרים להורות לרשויות התכנון לאשר תכנית חדשה לקרקע, והדגיש כי יש להותיר עניינים אלה לשיקול דעתם של מוסדות אלה. לבסוף נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים.