עמ"ש 53822-10-19

תקציר

הערעור נסוב סביב ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אשר בחן את חומר הראיות ושמע את עדויות העדים. טענות המערערים נשקלו בכובד ראש על ידי בית משפט קמא ונדחו בפסק דין מפורט ומנומק, ומשלא הייתה כל התערבות בממצאים העובדתיים, דין הערעור להידחות. המערערים לא טענו בפני בית משפט קמא כי התובע פסול מן הטעם שאותו תובע אישר את ההסכם, ועל כן טענה זו שהועלתה בערעור אינה מתקבלת. זאת ועוד, מאחר שהמערערים הדגישו בכתב תביעתם המתוקן כי אין בכוונתם לערער על הליך האישור, הרי שמדובר בטענה המבוססת על תקיפת ההרכב ההסכמי, אותה יש להפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין. בצדק קבע בית משפט קמא כי בהסכמתו הקודמת של עו"ד צוקרמן לרכישת דירה עבור המשיב לא צוין כי הוא מייצג את המשיב בלבד. בית המשפט סמך על עדותו של עו"ד צוקרמן ומצא כי הוא הסביר למערערים את ההסכמים, ועל כן דחה את טענת המערערים. עוד קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו את שלושת התנאים לקיפוח לפי סעיף 18 לחוק החוזים: עוגמת נפש, חולשה נפשית או גופנית או חוסר ניסיון; ניצול מצב זה; וכי תנאי החוזה גרועים באופן בלתי סביר מהרגיל. הבעיות הרפואיות מהן סבלה המערערת לא הספיקו כדי לבסס את אלמנט המצוקה הנדרש, וחרף מחלותיה הגופניות, לא הוכח כי הן השפיעו על יכולותיה הקוגניטיביות במידה שלא הצליחה להבין את ההסכמים עליהם חתמה. בית המשפט הסתמך על פעילותה של המערערת, שהצביעו על כך שהיא אינה דמות חלשה, ועל עדותה שלה, כמו גם של עו"ד צוקרמן, כדי להגיע למסקנה כי המערערת הבינה את טיבם של ההסכמים. בית המשפט מצא כי המשיב לא ניצל את מצוקתה של המערערת, והצביע על המסרים הידידותיים שהוחלפו ביניהם לאחר פרידתם, כמו גם על התנהגותה של המערערת ועדותה של חברתה, אשר ערערו את טענת האלימות והפחד. עוד קבע בית המשפט כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי תנאי הפירוד גרועים באופן בלתי סביר מהרגיל, וציין כי ידועים בציבור אינם בהכרח חולקים בנכסיו של האחר. המערערים לא הביאו ראיות לחשבונות בנק משותפים או לייפויי כוח, ואין די בעצם החיים המשותפים כדי להוכיח כוונה לחלוק בנכסים. אשר לטענת המשיב כי מימן את רכישת הדירות, קיבל בית המשפט כי אלה נרכשו מכספי המשיב, והמערערים לא טענו ולא הוכיחו כי המשכנתא נלקחה גם על שם המערער. בית המשפט שקל אך דחה את טענת המערערים כי העברות הכספים של המשיב לא היו הלוואות אלא השקעות בעסקי המערערת, וציין כי טבעי שמשקיע ירצה את כספו בחזרה, במיוחד כאשר העסק נמשך בלעדיו. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי יסודות עילת הכפייה לא התקיימו, שכן לא הוכח לחץ אינטנסיבי שלא הותיר למערערים ברירה אלא לחתום על ההסכמים. העובדה שהמערערת אישרה, מרצונה וללא כל לחץ מצד המשיב, כי הבינה את ההסכם וחתמה עליו מרצונה, יחד עם המסרים הידידותיים שהוחלפו לאחר ההסכם ועמידתה בו, הצביעו על היעדר כפייה. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי על המערערים מוטל נטל הוכחה כבד לבסס פגם בכריתת ההסכם, ונטל זה לא עמד במקרה זה.