ד"מ 42334-02-20

תקציר

התובע, שביצע שירותי ניקיון וגינון בבית משותף בגבעתיים במשך 37 שנים לכאורה, טען כי הוא עובד של הנתבעים - בעלי הדירות בבית המשותף - ודרש שכר, הטבות ופיצויי פיטורים. עם זאת, בית הדין פסק נגדו, וקבע כי הוא לא הוכיח יחסי עובד-מעביד. בפסק הדין הודגש כי מעמדו של התובע כשכיר או כקבלן עצמאי נקבע באופן אובייקטיבי, על סמך מבחנים ונסיבות שונות. התובע לא עמד בנטל ההוכחה ליחסי עבודה, שכן מבחן השילוב – אינדיקטור מרכזי – לא תמך בטענתו. אכן, הוא השתמש בציודו שלו, סיפק שירותים במקומות אחרים, ולא היה תלוי כלכלית בנאשמים. יתר על כן, עבודתו של התובע לא דווחה לרשויות כפי שעבודה שכירה דורשת, והוא לא ערך תיאום מס לעבודה זו למרות שעשה זאת עבור עיסוקיו האחרים. היעדר תלות כלכלית, עצמאות בביצוע העבודה והשימוש של התובע בציודו הצביעו על עבודה עצמאית. בנוסף, דרישת התובע להטבות עלתה רק בסמוך לסיום העסקתו, ועדויותיו הסותרות החלישו את טענתו. בסיכומו של דבר, הראיות הצביעו על כך שהתובע היה קבלן עצמאי, ולפיכך דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובע לכסות את הוצאות הנתבעים.