בג"צ 8604/22

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט עתירות שערערו על סמכותו של המפקד הצבאי להחרים ולהרוס בתי מחבלים מכוח תקנה 119, סמכות שאושרה במקרים קודמים במשך כמה עשורים. בית המשפט לא מצא בסיס להתערבות, ואישר מחדש את חוקיותה ארוכת השנים של תקנה 119 המשמשת אך ורק להרתעה, ולא לענישה. העותרים טענו כי הפעלת סמכות זו פגעה באופן בלתי הוגן בבני משפחה תמימים, והעלתה חששות בדבר יעילות פרוצדורלית ונזק אגבי פוטנציאלי לנכסים שכנים. בית המשפט הכיר בדילמה המוסרית של פגיעה בחפים מפשע, אך הדגיש את ההשפעה המרתיעה של ההריסות, הנתמכות בעדויות של גורמי ביטחון. נטען כי החלטות המפקד הצבאי הן מידתיות ומתקבלות בשיקול דעת זהיר, בהתחשב הן באפקטיביות ההרתעה והן בהשפעה על זכויות האדם. בית המשפט דחה את הטענות לפיהן המניע לפעולה היה ענישה או נקמה, וציין כי היא הונחה על ידי צרכים ביטחוניים ואילוצים מבצעיים. היא התייחסה גם לצורך במהירות בפעולות מסוג זה, והסכימה כי לעותרים היה די זמן להגיש התנגדויות. למרות ההכרה בפגיעה אפשרית בשכנים, אישר בית המשפט את שיטת ההריסה כמידתית ועולה בקנה אחד עם החלטות קודמות. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירות, ואישר את החלטות המפקד כהכרחיות לשלום הציבור ולהרתעה, תוך מתן דחייה קצרה להתארגנות הסופית לפני ההריסה.