ת"א 593/04

תקציר

פסק הדין דן בהתיישנות על תביעה שהגישה חברה פרטית נגד מועצה מקומית וועדה מקומית לבנייה. הטענה נובעת מהסכם פיתוח שנחתם בין התובעת לבין המועצה המקומית בשנת 1997. ההסכם איפשר לתובעת להקים שכונת מגורים באזור חסר פיתוח סביבתי, אך הטיל על התובעת את פיתוח הסביבה. התובעת טענה כי ההסכם אינו חוקי, או לחילופין נחתם תחת לחץ. הוועדה המקומית טענה כי התביעה התיישנה, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז עילת התביעה. בית המשפט הסכים עם הנתבעים וקבע כי תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1996, עת ידע התובע על דרישות המועצה, ולכן התביעה, שהוגשה בשנת 2004, התיישנה. עם זאת, השופטת התייחסה בקצרה לסוגיות אחרות, וקבעה כי ניתן לדחות את התביעה גם בעילה של שיהוי, וכי בכל מקרה טענות התובע אינן מבוססות. השופט התייחס גם לנוהג הרווח של רשויות מקומיות לחתום על הסכמי פיתוח, שהיה דרך הפעולה המקובלת באותה עת, וקבע כי נסיבות המקרה הנוכחי אינן מצדיקות החלת פסיקה חדשה של בית המשפט העליון שהגבילה את השימוש בהסכמים אלה. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב בתשלום שכר טרחת הנתבעים.