בג"צ 8544/20

תקציר

בית המשפט התייחס לשאלה האם מוקדים טלפוניים המופעלים על ידי חברה לפניות רפואיות נמצאים תחת סמכות הפיקוח של משרד הבריאות לפי סעיף 29א(3) לפקודת בריאות העם, 1940. נושא זה נדון במסגרת השאלה האם מרכזים אלה מהווים "מרפאה", שכן הם מבצעים משימות הדומות למיון רפואי, הדורשות שיקול דעת בטיפול בקריאות מצוקה רפואית. בית המשפט ניתח את לשון החוק ואת כוונתו, בהתחשב בפיתוחים טכנולוגיים כמו שירותים מקוונים וטלפוניים, המרחיבים את הגדרת "מקום" בפקודה. נבחנו פרשנויות אובייקטיביות וסובייקטיביות להיסטוריה החקיקתית של הפקודה, תוך הדגשת ההגנה על בריאות הציבור וחופש העיסוק. בסופו של דבר החליט בית המשפט כי שירותי מוקד טלפוני אכן נחשבים למתן "שירותים רפואיים", ובכך העניק למשרד את הפיקוח. פסק הדין הדגיש את הצורך בחקיקה מעודכנת שתתמודד עם השינויים הטכנולוגיים ותבטיח רגולציה מקיפה של שירותים אלה. משכך, נדחתה העתירה ובוטל הצו על תנאי. בית המשפט ציין גם את אופייה המיושן של הפקודה וקרא לרפורמה חקיקתית להסדרה אפקטיבית של שירותי הבריאות המודרניים, ובחר שלא להטיל על העותר הוצאות משפטיות בשל מורכבות העניין.