בש"פ 4044/90

תקציר

בית המשפט העליון פסק על הסגרתו של אדם המבוקש בגין חטיפת בתו מחזקתה החוקית של אמה בלונדון. בית המשפט בחן את הוראות חוק ההסגרה משנת 1954, ובראשן סעיפים 4, 5, 6, 7 ו-22, הנוגעים להליכי הסגרה ולסמכות לעצור מבוקשים להסגרה. שיקול מהותי במקרה זה, כמו בכל הליך פלילי, הוא עקרון חירות האדם. על בית המשפט לשקול עיקרון זה בכובד ראש אל מול חובתה של מדינת ישראל להסגיר את הפרט למדינה המבקשת. בעוד שהדרך הבטוחה ביותר להבטיח הסגרה היא באמצעות מעצר, על בית המשפט לבחון חלופות פחות מגבילות המכבדות את חירותו של הפרט. חלופות אלה כוללות מעצר בית, שלילת דרכון וערבות כספית גבוהה. פסק הדין פירט את השינויים שחולל חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9) בשנת 1988, תוך הדגשת המשמעות החוקתית של ההגנה על חירות האדם. על פי תיקון זה, מעצר צריך להיות אמצעי אחרון כאשר קיים סיכון לבריחה, שיבוש הליכי משפט או סכנה לשלום הציבור. על בית המשפט להעדיף תמיד אמצעים מגבילים פחות להשגת מטרות המעצר. עיקרון זה, קבע פסק הדין, צריך לחול גם על הליכי הסגרה. במקרה הספציפי כיבד בית המשפט העליון את החלטותיהן הקודמות של הערכאות הנמוכות להותיר את מעצרו של המערער על כנו. המערער, שלא היה לו קשר ממשי לישראל, עמד בפני חששות מבוססים היטב מפני בריחה. בית המשפט הכיר באופייה האישי והמשפחתי של העבירה ובהחזרת הבת למשמורת אמה, אך היעדר זיקה ממשית לישראל וסיכון הבריחה גברו על שיקולי השחרור. לפיכך, נדחה הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להותיר את מעצרו של המערער על כנו.