דב"ע לה/7 - 4

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנותם של מספר הסכמים קיבוציים והאם הם מחייבים מעסיק להשתתף בעלויות אחזקת רכבי העובדים. המערערים טענו כי סעיף בהסכם הקיבוצי הרלוונטי שימש כתב הצטרפות, הקושר בין תנאי ההסכם לתנאי הסכם קיבוצי אחר. עוד טענו כי סעיף זה יוצר חובות וזכויות באופן עצמאי. בית המשפט חלק על שני הדברים, והסביר כי הסעיף המדובר, סעיף 1.05, אינו כתב הצטרפות תקף שכן הוא קדם להסכמים אליהם הוא מנסה להצטרף והחלטות האיגודים המקצועיים הארציים אינם הסכמים קיבוציים. עוד הדגיש בית הדין כי הסעיף אינו יכול לעמוד בפני עצמו כמקור לזכויות וחובות, שכן הדבר ישבש את תפיסת היסוד של יחסי העבודה הקיבוציים בכך שיאפשר הכתבה חד צדדית של תנאי העבודה. במקום זאת, מטרת הסעיף היא להנחות משא ומתן עתידי לחידוש ההסכם הקיבוצי. כמו כן, בית הדין הבהיר כי הוצאות אחזקת רכב הן אכן תנאי עבודה הניתנים למיקוח קיבוצי ואינם נתונים לשיקול דעתו הבלעדי של המעסיק. עם זאת, בית הדין מצא כי ההסכמים הקיבוציים המדוברים אינם מחייבים את המעסיקים להשתתף בהוצאות אחזקת הרכב, שכן הוצאה זו אינה נחשבת כתוספת שכר כהגדרתה בהסכמים. מאחר שתביעת המערערים התבססה על זכות ההצמדה, ובית המשפט קבע כי לא קיימת זיקה כזו בהסכמים הרלוונטיים, הוא דחה את הערעור. הפרשנות שנתן בית הדין אינה נחשבת מחייבת למשא ומתן עתידי על ההסכמים הקיבוציים, למעט סעיפים מסוימים שצוינו.