רע"פ 6477/20

תקציר

בתי המשפט בחנו את המקרה בשאלה האם ניתן להרשיע נאשם במרמה והפרת אמונים בשל דפוס התנהגות חוזר ונשנה, גם אם כל מעשה בנפרד אינו מהווה עבירה פלילית בפני עצמה. "תזת הצבירה" טוענת כי סדרה של מעשים שאינם פליליים יכולה להוות באופן קולקטיבי פשע. תקדימים בערכאות נמוכות יותר הראו כי מעשים שונים של נאשמים שונים שהובילו למטרה אחת קובצו כבגידה אחת באמון הציבור. אולם, במקרה זה לא ניכרה "תכנית מתאר"; מעשיו של הנאשם היו עבור מספר רב של שוטרים במשך ארבע שנים. השופט אלרון טען כי קבלת תזת הצבירה כאן סותרת את עקרון החוקיות, המחייב הגדרות ברורות של התנהגות פלילית, המזהירות מפני יצירת עבירות בדיעבד. עמדתו של אלרון הייתה כי הצטברות כזו יכולה להשוות בטעות מספר פעולות קלות לפשע חמור אחד. בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על בית משפט השלום שלא הכיר בדפוס הקולקטיבי הקושר בין המעשים. השופט הנדל חלק על אלרון, ותמך בשימוש בתזת הצבירה כדי להרשיע בהפרת אמונים תוך התחשבות בהתנהגויות הפסולות החוזרות ונשנות בכללותן. הנדל הדגיש כי אמון הציבור וטוהר המידות של השלטון נפגעים כאן. דעת הרוב אישרה את ההרשעה בהפרת אמונים על סמך פעולות מצטברות, ואילו התנגדותו של אלרון הדגישה את הסכנות הטמונות בהרחבת האחריות הפלילית באמצעות הצטברות כזו. למרות חילוקי הדעות, התוצאה שמרה על הרשעות קודמות בגין מעשה מגונה והטרדה מינית, והדגישה את הצורך במיצוי הדין בתפקידים בשירות הציבורי.