ב"ל 29405-06-23

תקציר

בית הדין מינה שני מומחים רפואיים כדי לקבוע האם קיים קשר סיבתי בין בעיות שיניים של התובע לבין אירוע של הרדמה ממושכת במהלך העבודה. המומחה הראשון, פרופ' בודנר, הגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי, שכן בעיות השיניים של התובע נגרמו כתוצאה ממחלת חניכיים הקשורה לסוכרת שלו. חוות דעתו של פרופ' בודנר הייתה חד משמעית והתבססה על מסמכים רפואיים, מהם עולה כי ההרדמה לא החמירה את מצבו הדנטלי הקודם של התובע. גם המומחה השני, ד"ר טייב, אישר כי התובעת סבלה ממחלת חניכיים כרונית שהייתה קיימת לפני האירוע ולא נבעה ממנה. עם זאת, ד"ר טייב ייחס השפעה קטנה מאוד (כ-10%) לתקופת האשפוז, מה שמרמז על כך שחוסר יכולתו של התובע לצחצח שיניים בתקופה זו החמיר מעט את מצב החניכיים שלו. למרות זאת, הסכימו השופטים כי חוות דעתו של ד"ר טייב, כאשר נקראה לצד חוות דעתו של פרופ' בודנר, אינה מבססת קשר סיבתי ברמת הוודאות הנדרשת. הם הדגישו כי חוות הדעת של המומחים צריכות להיות ברורות וחד משמעיות, והשימוש של ד"ר טייב בשפה זהירה מעיד על חוסר ודאות. מאחר ששני המומחים הסכימו כי מחלת החניכיים של התובעת היא מצב קיים שאינו קשור לאירוע העבודה, קבעו השופטים כי לא הוכח קשר סיבתי ודחו את התביעה.