ת"א 2273/08

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת בין בית כנסת ומתפלליו, לבין חוכרי הבית המשותף הסמוך (בן לולו וזוהר) על זכות המעבר לבית הכנסת בשביל העובר בשטח הבית המשותף. בית הכנסת הגיש תביעה להכרה בזכות הקלה על פי מרשם, ולצו מניעה שימנע מבן לולו לחסום את המעבר ולהחזיר את המעבר לקדמותו. בינתיים ביצע בן לולו עבודות בנייה באזור המחלוקת. בית הכנסת ביקש גם הצהרה כי המתפללים זכאים לעבור במעבר וצו לרישום זכות הקלה לטובתם. בנוסף, בית הכנסת ביקש פיצוי כספי מבן לולו. פסק הדין דחה את תביעת בית הכנסת במלואה, וקבע כי התובעים לא הוכיחו מימוש זכות הקלה במרשם במשך תקופה של שלושים שנה רצופות, כנדרש בחוק. מהראיות עולה כי עד להקמת עזרת נשים בשנת 1989 לא נעשה שימוש עקבי או רציף בדרך המדוברת, ולאחר מכן התקופה לא הסתכמה בשלושים שנה. לפיכך, בית הכנסת לא היה זכאי לסעדים המבוקשים. יתר על כן, פסק הדין קיבל את עיקר תביעתו הנגדית של בן לולו. היא הצהירה כי רק לבן לולו וזוהר יש זכויות חכירה בשטח שבמחלוקת והורתה לנתבעים להסיר את ידיהם ממנו. כמו כן הוצא צו מניעה קבוע האוסר על הנאשמים ועל מי מטעמם להשתמש או לעבור בשביל בשטחו של בן לולו. פסק הדין הורה על הקמת גדר בתוואי מוסכם על שני הצדדים, כאשר המימון מתחלק שווה בשווה בין בן לולו, זוהר ובית הכנסת. לבן לולו ניתנה רשות לפצל את הסעד כדי תביעות כספיות עתידיות. פסק הדין נכנס לתוקף ביום 15.9.11, כדי לאפשר זמן להתאמות. עוד המליצה השופטת לצדדים לחתור לשיתוף פעולה ולהגיע להסכמות לשימוש מיטבי בקרקע המדוברת. פסק הדין לא הטיל הוצאות חריגות על אף צד, למעט חיוב התובעים לשלם לבן לולו 20,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, ביחד ולחוד.