רע"א 6493/21

תקציר

בית המשפט החליט להתייחס למקרה כאל ערעור ואישר את סעיף סמכות השיפוט הזרה, המחייב ליישב סכסוכים באנטוורפן, בלגיה, כפי שנקבע בחוזה בין הצדדים. השאלה המרכזית הייתה האם הסעיף חל גם על המבקש, שלא היה צד ישיר להסכם המקורי. בית המשפט קבע כי לשון סעיף סמכות השיפוט הזר היא מפורשת ויש לאכוף אותה בקפדנות, וכוללת כל מחלוקת הקשורה להסכם, לרבות כזו הנוגעת לעובדי החברה או סוכניה שאינם חתומים עליה. השופט שטיין והשופט מינץ תמכו בדעה זו, וטענו כי יישור קו עם סטנדרטים בינלאומיים וכיבוד כוונותיהם הראשוניות של הצדדים מגבירים את הוודאות המשפטית במסחר העולמי. השופט סולברג חלק על כך, ותמך בפרשנות מצמצמת יותר שתחריג צדדים שלישיים מתחומו של הסעיף, אלא אם נאמר זאת במפורש. הוא העדיף לשמור על עקביות שיפוטית תוך הקפדה על פרשנויות לשוניות, כפי שהודגש בעבר בפרשת מנו. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי תניית השיפוט חלה על המבקש, ובכך מנע את התביעה בבתי המשפט בישראל, והדגיש את חשיבותם של תנאים חוזיים ברורים כדי למנוע עקיפה של סעיפי סמכות שיפוט מוסכמים. ההחלטה מחזקת את עקרון חופש החוזים ואת הצורך בלשון מפורשת בתניות שיפוטיות, ומשקפת מגמה רחבה יותר של תמיכה בסחר בינלאומי באמצעות קיום הסכמים כאלה. דעת הרוב צידדה בגישתו הכללית של השופט סולברג לפרש באופן צר סעיפי שיפוט, אך ספציפית למקרה זה, תחולתו של השופט שטיין הייתה ההכרעה הקובעת.