תלה"מ 29756-07-18

תקציר

המחלוקת המרכזית במקרה זה נסובה סביב חלוקת הנכסים והזכויות הרכושיות בעקבות התפרקות הנישואין. בני הזוג, שנישאו בשנת 2004, חתמו על הסכם יחסי ממון, אך שני הצדדים לא הקפידו על תנאיו. נקודות המחלוקת העיקריות היו המגורים המשותפים של בני הזוג, יחידת דיור נוספת בשכירות בתוך בית המגורים, עסקי הבעל, כלי רכב, פנסיה וזכויות סוציאליות, כספים בחשבונות בנק משותפים ואישיים ומטלטלין. השופטת קבעה כי יש למכור את בית המגורים ולחלק את התמורה שווה בשווה בין בני הזוג, שכן היא נרכשה במהלך הנישואין ונרשמה בשני השמות. בנוסף, יש לחלק את דמי השכירות הנגבים מיחידת המגורים הנוספת שווה בשווה ממועד פירוק השותפות ועד למכירת הדירה בפועל. עסקו של הבעל, לרבות זכויותיו וחובותיו, נחשב לרכושו הבלעדי של הבעל ולא יהיה מאוזן, יחד עם כלי הרכב שהיו ברשות כל אחד מבני הזוג. הפנסיה והזכויות הסוציאליות שנצברו במהלך הנישואין היו אמורות להתחלק שווה בשווה, בהתאם לחוק יחסי ממון. גם הכספים בחשבונות הבנק המשותפים והאישיים של בני הזוג, מיום הנישואין ועד לפרידתם, היו אמורים להתחלק שווה בשווה, למעט חובות הקשורים לעסקי הבעל. לגבי מטלטלין הורה בית המשפט על חלוקה בעין, כאשר הבעל מגיש שתי רשימות של פריטים הנמצאים בבית, והאישה בוחרת באחת הרשימות. פריטים נבחרים אלה יועברו לאישה בתוך פרק זמן מוגדר. באשר לדמי שימוש, בית המשפט קבע כי על הבעל לשלם לאישה תשלום חודשי בסך 4,250 ₪ החל ממרץ 2019 ועד לפירוק השיתוף בפועל, בניכוי חלקה של האישה בדמי השכירות שנגבו מיחידת המגורים. החלטה זו התקבלה משום שעזיבת האישה את בית המגורים נבעה מהיחסים המתוחים, והשיהוי של הבעל בהסכמתו למכירת הבית ולהליכי גירושין. כמו כן, חויב הבעל בכיסוי הוצאותיה המשפטיות של האישה ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪. עוד נקבע בפסק הדין כי ניתן לפרסם את ההחלטה מבלי לחשוף את זהות הצדדים או פרטים אישיים כלשהם.