ע"פ 1839/98

תקציר

המערער הורשע ברצח אמו ונידון למאסר עולם על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. המערער ערער על הכרעת הדין וטען כי הקשר הסיבתי בין הכאת אמו לבין מותה לאחר מכן נותק, וכי לא הוכח היסוד של היעדר חזן שקדם להכאה. לפיכך טען המערער כי יש לזכות אותו מאשמת רצח ולהרשיעו בהריגה. בנוסף, ביקש המערער להקל בעונשו בשל ליקוי שכלי, כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי מסקנתו של בית משפט קמא בדבר הקשר הסיבתי הייתה מוצדקת, וגרסתו של המערער לאירועים שהובילו לרצח אינה מבססת את קיומו של חזן. זאת ועוד, בית המשפט העליון הסכים עם החלטת בית משפט קמא שלא להפחית בעונשו של המערער לפי סעיף 300א(א), שכן חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לא תמכו בטענה כי יכולתו להימנע מהמעשה נפגעה באופן משמעותי. בית המשפט הסתמך על חוות דעתם של מספר פסיכיאטרים שבדקו את המערער ולא מצאו ראיות למחלת נפש שתצדיק הקלה בעונש. השופטים, בראשות השופטת ביניש, הדגישו כי מעשיו של המערער לאחר הרצח העידו על קור רוח והבנה למעשה הפסול, ובכך אישרו את חוות דעתם של הפסיכיאטרים. השופטת ביניש, יחד עם השופטים ריבלין ופרוקצ'יה, הגיעו למסקנה כי אין להקל בעונשו של המערער ודחו את הערעור.