בג"צ 6021/10

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בסכסוך בין זוג גרוש, האם שביקשה להגר עם ארבעת ילדיהם לארצות הברית, והאב שהתנגד לה. בני הזוג סיכמו על הסדרי ראייה מול בית הדין הרבני ולאחר מכן פסק בית המשפט לענייני משפחה בבקשת האם להגר, התיר לה ולילדים לעבור והתווה הסדרי ראייה לאב. למרות זאת, פנה האב לבית הדין הרבני בבקשה לקיים דיון דחוף בנושא הסדרי ראייה, אך האם התנגדה לכך בטענה שבית המשפט לענייני משפחה כבר פסק בעניין. בית הדין הרבני דחה את טענותיה והמשיך לדון בתיק, מה שהוביל את האם לעתור לבג"ץ בבקשה לבטל את כל החלטות בית הדין הרבני בעניין הסדרי ראייה ועיכובי יציאה, שכן לטענתה אין להם סמכות. שופט בית המשפט העליון פסק לטובת האם, קיבל את העתירה וקבע כי כל החלטות בית הדין הרבני בשאלת הסדרי ראייה ועיכובי יציאה בטלות, שכן בית המשפט לענייני משפחה כבר פסק בעניין והייתה לו סמכות לדון בו. עוד הודגש בפסק הדין כי בקשת האב להסדרי ראייה אינה מהווה תביעה למשמורת, שלבית הדין הרבני עשויה להיות סמכות לדון בה, וכי הילדים, בהיותם קטינים, יכולים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ללא קשר להסכמות של הוריהם בנוגע למקום ההתדיינות המשפטית. כמו כן, חויב האב לשלם לאם 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.