ע"א 216/64
פסק-דין עליון
תקציר
המקרה עוסק ביחסי משכיר-שוכר שהתערערו עקב מחלוקת על תשלומי שכר דירה. הדייר, שלום רפאל צדקה, שכר דירה מיחזקאל רחמים בשנת 1955. חוזה השכירות קבע כי זדה תשלם את דמי השכירות השנתיים בשנים-עשר תשלומים חודשיים באמצעות שטרות. עם תום חוזה השכירות הראשוני, המשיכה זדה לאכלס את הדירה כשוכרת סטטוטורית. בשנת 1962 הגיש רחמים תביעת פינוי על בסיס שלוש טענות: סירובה של זדה לספק שטרות חדשים, אי תשלום שכר דירה והתנכלות השוכרים לשכנים. בית משפט השלום דחה את התביעה הראשונה, אך מצא את זדה אשם בכך שלא שילם דמי שכירות והעניק לו סעד הוגן. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט איחד את שתי התביעות הראשונות אך פסק לטובת רחמים, והטיל את נטל ההוכחה על זדה בגין הסירוב לקבל את השטרות. עם זאת, בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית משפט השלום להעניק לזדה סעד מן היושר. לאחר מכן ערער רחמים לבית המשפט העליון, וטען כי הערכאות הנמוכות טעו בהטלת נטל ההוכחה וכי על זדה מוטלת חובת ערעור שכנגד. בית המשפט העליון קבע כי נטל ההוכחה בתביעות פינוי נופל על המשכיר. עוד הובהר כי הימנעותו של זדה מהגשת ערעור נגדי הייתה פרוצדורלית ולא פגעה ביכולתו לתמוך בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר. בנוסף, מצא בית המשפט כי טענתו של רחמים בדבר דרישה מאוחרת יותר לשטרות באוגוסט 1958 לא הייתה מבוססת וכי הסירוב המקורי לקבל שטרות עמד בעינו. השופט זוסמן, השופט מני והשופט הלוי דחו את הערעור ואישרו את החלטות הערכאות הנמוכות יותר. רחמים חויב לשלם לזדה 300 ליש"ט הוצאות ערעור.
חקיקה מקושרת
ע"א 216/64 רחמים נ' זדה, עליון (14.9.1964)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.