ע"פ 1742/91

תקציר

המערער הורשע ברצח שבעה בני אדם ובניסיון לרצוח עשרה נוספים, מה שהוביל לשבעה מאסרי עולם ו-20 שנות מאסר נוספות בגין ניסיון רצח, והכל במצטבר. ערעורו ערער הן על אחריותו הפלילית והן על גזר הדין. המערער טען לאי כשירות נפשית עקב חוויה טראומטית בגיל 13 בעת שנאנס. עם זאת, הערכות פסיכיאטריות אישרו את כשירותו לעמוד לדין ולא מחלת נפש שתפטור אותו מאחריות. במהלך הערעור הוצעו ראיות פסיכיאטריות נוספות אך נדחו כיוון שלא היו משכנעות או חדשות, תוך שמירה על עקרון הסופיות בהליך שיפוטי. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין הראשוני, תוך שימת דגש על הבנתו וכוונתו המוקדמת של המערער במעשיו. בית המשפט קבע כי אף שניתן לראות בירי מעשה אחד מתמשך, הבחירה המכוונת והארגון במהלך האירוע מצדיקים התייחסות לכל רצח כאל עבירה נפרדת. בית המשפט הדגיש גם את המשמעות המוסרית של ההכרה בערך חיי אדם בגזר הדין, והציע כי ענישה חמורה על מקרי רצח מרובים נחוצה כדי לבטא סלידה חברתית מפשעים כאלה ולשמור על הרתעה. לפיכך, אושרו ההרשעה והעונשים המצטברים.