בר"ע 42607-11-22

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק בבקשה לחופשה לצורך ערעור על פגיעה בעבודה וקביעת קצבת נכות. המבקשת, שסבלה ממחלת צוואר ניוונית שהוחמרה עקב מיקרוטראומה, ביקשה לערער על החלטת ועדה רפואית שהכירה בנכותה אך לא ייחסה אותה רק לפגיעה בעבודה. הוועדה שקלה גורמי סיכון, לרבות תלונות קודמות על צוואר הרחם וגיל המבקש, בנוסף לתנאי העבודה בהערכת הנכות. בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור, ואישר את החלטת הוועדה. הוועדה אישרה מחדש את הכלל הקיים לפיו במקרים של פגיעה בעבודה עקב מיקרוטראומה, הוועדה בוחנת: את הנכות הנוכחית, כל נכות קודמת ואת השפעת תנאי העבודה וגורמי סיכון אחרים על הנכות הנותרת. בית המשפט הבהיר כי קביעות הוועדה צריכות להתבסס על שיקול דעת רפואי ונתונים מוכחים, והחלטותיה צריכות להיות מנומקות וברורות. בית המשפט הכיר אמנם בכמה פגמים בנימוקי הוועדה, אך לא מצא בהם די כדי להצדיק התערבות בהחלטה, מה גם שהמשמעות המעשית של החזרת התיק לדיון נוסף לא הייתה חד-משמעית. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש כי הוועדה הייתה מחויבת לקבוע את השפעתו של כל גורם סיכון בנפרד, שכן היא לא שוכנעה מפרשנותו של המבקש לפסק הדין הרלוונטי. בסופו של דבר, בית המשפט לא ראה הצדקה להעביר את הדיון למבקש או להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת הוועדה. בקשת רשות הערעור נדחתה, ולא הוצא צו הוצאות.