ע"א 1548/96

תקציר

במקרה זה, ביקשה המבקשת להציג ראיות נוספות בערעור על פסק דין קודם שהכריז על בטלות משכנתא על חלקה בנכס בבעלות משותפת. פסק הדין הראשוני פסק לטובת המבקשת, קיבל את טענתה כי לא חתמה במודע על שטר המשכנתא וחשד כי ייתכן שבעלה זייף את חתימתה. בערעור ביקשה המבקשת להציג ראיות חדשות, לרבות חוות דעת ותצהירים של גרפולוגים מומחים, שיתמכו בטענתה לזיוף. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענותיה החדשות של המבקשת הציגו תרחיש עובדתי שונה מזה שנטען בעבר, הסותר את השערתה המקורית שזיכתה אותה בתיק. בתחילה טענה רק על הנסיבות שבהן חתמה מבלי לטעון לזיוף על הסף, וכעת ביקשה לטעון כי כלל לא חתמה על שטר המכר. בית המשפט ציין כי הראיות הנוספות אינן תואמות את אמות המידה לקבילות בערעורים, שכן הן נוגעות לעובדות שניתן היה להעלות במקרה המקורי. עוד הדגיש בית המשפט כי המבקשת לא יכלה להגן בעת ובעונה אחת על שתי הגרסאות העובדתיות – זו שהבטיחה את ניצחונה המשפטי הראשוני וטענת הזיוף החדשה. בית המשפט הציע להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינת ראיות חדשות, אותן דחתה המבקשת, מתוך רצון לשמור על ניצחונה הראשוני. כתוצאה מכך, דחה בית המשפט את הבקשה להציג את הראיות החדשות, תוך שימת דגש על הקפדה על כללים פרוצדורליים, והורה למבקש לשלם שכר טרחה לבנק. החלטה זו התקבלה פה אחד על ידי השופטים, השופטת ד' דורנר והשופט י' טירקל, בהסכמת דעתו של השופט א' מצא.